יבשת חדשה, ושמה אוסטרליה

חלק 1: סידני


מבט אל בית האופרה בלילה
תמיד מדהים אותי, איך לפני כל פעם שאני נוסעת, הטקס זהה:
כמה ימים לפני התאריך המיועד, המזוודה הופכת להיות הרהיט העיקרי בבית, בו היא תופסת את רוב המרחב. לאחר מכן, מגיעים הבגדים, החפצים, הנעליים, השקיות הגדושות מהסופר-פארם. כל אלה, כמובן, ממש לא בתוך המזוודה, אלא נמצאים באזור הכללי שסביבה.
אלו כמה ימים של היצמדות לתחזיות מזג אוויר, התייעצות עם חברים ומשפחה השוהים ביעד, לבטים הרי גורל כמו ״אבל חייבים גם עליונית שחורה וגם עליונית מפוספסת צבעונית לשבוע הזה! מה אם נצא?״ או ההתלבטות הנצחית – האם לקנות שמפומרכך ביעד או להביא איתי מראש.
החלטות סופיות מתקבלות ביום הטיסה, או ליתר דיוק ב-12 השעות שקודמות לטיסה. לאט לאט, מתחילה להצטמצם או להתרחב הרשימה הסופית. הנעליים נכנסות, ולאחריהן כל שאר החפצים. בסוף, אחרי 10 דקות של ישיבה על המזוודה בניסיון לסגור אותה, אפשר להכתיר את התהליך בהצלחה.
מה שעוד יותר מדהים בעיני, הוא שאחרי כל הטקס הזה, בכל פעם בה אני עוזבת את היעד בו שהיתי, יומיים, שבוע, שבועיים או חודשיים, הטקס מצטמצם ל-10 דקות שבהן המזוודה שואבת פנימה את כל חפציי. זה מדהים. כאילו, החיים היו פשוטים יותר אם זה היה התהליך גם טרם הנסיעה, לא?  


 קוריאן ברביקיו

בכל אופן, זה היה ביום שני לפני שבועיים. את יום ראשון העברתי כמעט במלואו בשדה התעופה בסאול, קוריאה. אבל בסופו של דבר ביום שני בבוקר, נחתתי בסידני, אוסטרליה. לא האמנתי שזה קורה. לא האמנתי שאני סוף כל סוף כאן!
צריך להבין, שאוסטרליה מבחינתי היא סוג של הכרח. מעין מטלה כזו שהיה צריך להגיע אליה. רק, מטלה נעימה ומהנה, אבל כן – היה צריך לפנות זמן, לחסוך, לעשות את הסידורים המתאימים, ובסופו של דבר להגיע. למה ככה? ובכן. אחי הגדול, יואב, חי באוסטרליה כבר 12 שנים. הוא מה שנקרא ״אוסטרלי״. זו הפעם הראשונה שאני מבקרת אותו, אז אפשר להגיד שאני אחות די גרועה.
נסעתי לתחנת הרכבת סנטרל, משם חברתי, סתיו, שחיה בסידני אספה אותי. איך התרגשתי לראות את סתיו. האמת שהשוק הראשוני בשבילי, היה לנחות פתאום במדינה דוברת אנגלית, בה כולם נראים פחות או יותר כמוני. אחרי שבועיים ביפן, זו תחושה מאוד מוזרה, אבל גם מעט מנחמת.

 קנלה מוצלח ב-flour & stone
התחנה הראשונה, הייתה ארוחת בוקר, הצופה לנמל דרמויין שמצפון לסידני.
איך התגעגעתי לארוחת בוקר כזו, ביצים, ירקות, לחם.
אל תטעו, האוכל ביפן היה מהטעימים שאכלתי בחיי. אבל לפעמים אדם צריך תזכורת של משהו מוכר.
מהרגע הזה, שאפתי את סידני פנימה. יש כמה כאפות שמכות בך, אני חושבת באופן כללי באוסטרליה.
יש משהו בפשטות הזו, בריחוק הזה מהכל, וביופי הבלתי נגמר שיש פה, שיכול לטמטם את הבנאדם. האנשים פה, הם מהנחמדים בעולם, ברמה שרוב הישראלים יכולים בקלות להתעצבן ממנה. ״מה אתם כל כך שמחים?! מה יש לכם להיות כל כך נחמדים?!״
אבל אני מאמינה שהם באמת ובתמים פשוט נחמדים. השמש זורחת, מתעוררים ופוקחים עיניים לנוף של ים ומזח, עולים על מעבורת שנוסעת על המים אותך היא תיקח לעבודה או ליעד, ומשם ממשיכים הלאה. יש משהו בחוויה הזו לבדה, שיכולה להשרות נחת על הנפש.
במיוחד כשלפעמים הקברניט במעבורת אומר ״חברים, יש דולפינים בחוץ, אם אתם רוצים לראות״, ואז כולם יוצאים לסיפון ומביטים בדולפינים במים.
וואו. איזו חוויה מדהימה.




במוצאי יום כיפור, הלכנו לאכול במסעדת ״ספיה״.
מילה על למה, למה ספיה?
אני לפני כמה שנים שמעתי על מסעדה מדהימה בסידני, העונה לשם ״קי״ quay. השף, פיטר גילמור, מכין אוכל בהשראת הטבע. באותה התקופה הסתובב ברשת סרטון מהמסעדה של פיטר גילמור בשם 8 texture chocolate cake, שבזמנו אני זוכרת שהעיף לכולנו את הפוני. החבר הניו יורקי שלי באותם ימים, שבעצמו היה טבח, הוא זה שהכיר לי את המסעדה, ועל זה אני מוקירה לו תודה. הספר של קי הצטרף במהרה למדף הספרים העמוס שלי, ולא פעם היווה השראה לקינוח שיצרתי, אפילו בפרונטו.
בכל פעם שאיימתי לבוא לבקר את אחי באוסטרליה, הייתי אומרת לו ״אבל אם אני באה, אנחנו חייבים לאכול בקי!״ לקח לי הרבה זמן להגיע, ובינתיים, הצטרפה לרשימת המוערכות שלי, מסעדת ספיה. בתפיסה שלי, ספיה וקי, הן ה״נומה״ וה״אמאס״ של סידני.
הלוואיי ולא הייתי צריכה לבחור, אבל החיים לא תמיד עובדים ככה. אז דיברתי עם חבר מנומה, שהוא גם במקרה אוסטרלי וטבח לשעבר בקי. והתחלתי לתשאל אותו, לאן כדאי לי ללכת.

 כשאחי בא לביקור בסידני!
מיריק עזר לי להבין שספיה היא הבחירה הנכונה.
אז במוצאי יום כיפור, התכנסה קבוצה של שתי ישראליות, אחת אמריקנית, צ׳יליאני ובחור אנגלי, שהגיעו לבדוק מה הסיפור של הספיה הזו.
״הופתעתי מכמה שכולם היו בעניין!״ סתיו אמרה לי, וזה כבר שימח אותי מאוד. אנשים שנלהבים מאוכל הם הקהל הכי טוב לחלוק איתו ארוחה שכזו.
הזמנו את ארוחת הטעימות המלאה, שלפי התפריט כוללת 9 מנות, אבל האמת שאכלנו כ-14 מנות בסה״כ. השירות ללא רבב וכולם מקסימים. האוכל בחיי, שהוא פשוט מצוין. לפעמים מפחיד קצת, שמסעדה בסדר גודל כזה, תאכזב. אבל כמה שזה היה רחוק מהמציאות. שילוב נפלא של טעמים יפניים עם טעמים המוכרים לחיך המערבי, הארוחה הלכה בהדרגתיות ממנות קרות דרך פושרות עד למנות חמות ומעט כבדות יותר, למרות שכלום לא היה כבד. הכל היה טעים, הכל היה שונה, הכל איתגר את החך אבל הותיר אותו עם נעימות המבקשת עוד. אפילו כדורי החמאה המדוגמים שהגישו לנו עם הלחם באמצע הארוחה, היו בדיוק בטמפרטורה הנכונה למריחה.
באיזשהו שלב, אחד המלצרים שמע אותנו מדברים בשולחן על ההתמחות שלי בנומה.
״סליחה שאני שואל, אבל שמעתי נכון?״ הוא אמר. ״כן, בהחלט״, עניתי לו. הוא שמע נכון והעיניים בשולחן הסתכלו עליי כמו שואלים ״זה ישחק לטובתנו, נכון?״
לא עברו 10 דקות מאותו הרגע, וקיבלנו לשולחן יין אותו לא הזמנו, אבל הוא היה פשוט מצוין, וכמו כן מנה מיוחדת שהשף שלח אלינו.
כן, אני מאמינה שזה שיחק לטובתנו. בנימה אישית, אני יכולה רק להגיד שמאוד התרגשתי. אני אף פעם לא מצפה שיפנקו אותי ולרוב לא אומרת שאני בכלל מהתחום. לכן עצם המחווה, היא בעיניי תמיד אקט יפהפה.

 Lucio's מסעדה איטלקית נפלאה 
יצאנו משם, שבעים ומאוד מאוד מרוצים. אני חושבת שאפשר להגיד בביטחון שמי שמגיע לאוסטרליה ורוצה להתפנק בארוחה יותר מיוחדת, יכול להזמין מקום לספיה ולהיות רגוע שיקבל את חוויה מדהימה, הן ברמת הטעם והן ברמת השירות.
לי עדיין יש טעם של עוד, כי כעת היני עדיין שואפת לאכול בקי.  

 SHUK

שוק

מסעדה אחרת אליה הגעתי בערך 284760 פעמים במהלך השבועיים שלי בסידני, ובה, למי שעוקב יצא לראות שאפילו הכנתי קינוח ספיישל, היא שוק. שוק היא בעיניי משהו מאוד מיוחד, והיא נכנסה לי ללב.
אני מרגישה שבישראל יודעים על ישראלים שמצליחים בניו יורק, בלונדון, בפריז, אבל אנשים לא יודעים כמה ישראלים מצליחים יש באוסטרליה. וטפו טפו, יש כמה. שיטוט ברחובות בונדיי ליד הים חושף בפניי את גלידה אניטה מנוה צדק, חנות של ללין, מסעדת פלאפל בשם ״סבבה״, וכן, גם את שוק.
שוק היא מסעדה קצת אחרת. מצד אחד היא מקום אליו אפשר להגיע בבוקר, לחטוף קפה ומאפה או לאכול ארוחה גדולה. היא מקום בו אפשר לקיים ישיבת עבודה. היא מקום אליו אפשר לבוא ביום חמישי בערב לארוחת טאפס צבעונית, או בשישי בערב לארוחה יותר פיין.
שוק נכנסה לי ללב. כי היא תוצר של אנשים טובים שיודעים את העבודה. האוכל שם פשוט מצוין, זה אולי אחד המקומות הכי טובים שיצא לי לשבת בהם בסידני

 SHUK
את ארז, אחד מהבעלים, פגשתי ביום השני שלי באוסטרליה, כשעוד הייתי בשוק.
הוא התקשר אליי בבוקר, הייתי ברכבת לעיר. הוא הציג את עצמו ואמר שקיבל את הטלפון שלי מאחי. הוא אמר שהוא במקרה גם בעיר ואם בא לי שאבוא לפגוש אותו. הגעתי למתחם חדש בסירקולר קי, שם פתחו עכשיו מלא מסעדות חדשות.
״זו פופינה״, הוא אמר לי, מצביע על מסעדה בשלבי בניה סופיים. ״כמו פופינה בתל אביב?״ שאלתי. ארז צחק, ואמר שרק לאחרונה שמע שגם בתל אביב בכלל יש פופינה. הוא הראה לי איפה המטבח, איפה יושבים הלקוחות, ואיפה מיועד להיות הבר. איזה מרגש. אח״כ הוא עשה לי סיבוב בעיר, לראות כמה מאפיות מקומיות, ובעיקר כי להסתובב עם האוטו וינטג׳ המגניב שלו זה חתיכת חוויה

 בדרך לים - בונדאיי
אח״כ הגענו לבונדיי, שם יושבת שוק, ואכלנו צהריים.
כבר נדלקתי. ווייב מגניב, מצד אחד חומוס וארוחת בוקר ישראלית, מצד שני הרבה מנות מהים באוריינטציה קצת אחרת. מאוד שונה מכל בית קפה או מסעדה אחרים שנכנסים אליהם בסידני.
״היי, אולי תעשי אצלנו ספיישל ביום חמישי? בא לך?״
ארז סיפר לי על סטראצ׳טלה, גבינה איטלקית בה הם השתמשו בפופינה בשביל הפיצות והציע שאנסה להכין איתה קינוח.
קפצתי על ההזדמנות, בעיקר כי לא נכנסתי למטבח כבר קרוב ל-3 שבועות והתחילו לרעוד לי הידיים.
ארז סיפר גם על הבת שלו, סקאיי, וכמה חבל שהיא לא נמצאת היום כי היא עוקבת אחריי באינסטגרם ומאוד רוצה לפגוש אותי. הכל נשמע מאוד מגניב, וקבענו להיפגש ביום חמישי בעיר.
כך היה.

 מושא חלומותיי בימים אלה, מטרפות וינטג׳
 התחלתי לחשוב מה לעשות עם גבינה שמעולם לא נתקלתי בה. החלטתי להכין מעיין עוגת גבינה. כשהגעתי לשוק באותו היום, פגשתי בפעם הראשונה את סקאי.
סקאי היא בחורה מקסימה, חצי אוסטרלית חצי ישראלית, שמדברת עברית שוטפת וגרופית של התרבות הישראלית בכלל. אי אפשר שלא להתאהב בה. סקאי, שממלצרת בימים אלה בשוק כי היא בחופשה מהאוניברסיטה, התנדבה לעזור לי במטבח בהכנת הקינוח שלי עד שתצטרך לעלות למשמרת. אז לקחנו עמדה בה בד״כ עובדים שני אנשים, והפכנו אותה לעמדה שבה עובדים חמישה, אז מה? אז היה קצת צפוף!

התוצאה הייתה טארט גבינת סטראצ׳אטלה חמים, קרם פרש עם דבש ווניל, יערות דבש ותאנים טריות. אני הייתי מאוד מרוצה.

 SHUK קינוח שלי
 אני חושבת שסידני היא עיר מאוד שונה מהערים שאני מכירה.
מצד אחד, היא מאוד עירונית, מצד שני, היא מוקפת בפרברים שמשחקים חלק אינטגרלי מהעיר. רוב האנשים, גרים בכלל בפרברים. היא די גדולה, ויש בה גם ים, גם עיר, גם שמש וגם רצינות. היא מאוד שונה מתל אביב, או מניו יורק, או אפילו ממלבורן שקרובה אליה. אבל היא מרגישה כמו עיר שמכילה בחובה הרבה אפשרויות.
 מנלי
רוב האוכל בסידני, ממה שיצא לי לחוות, הוא לא כזה שמעיף אותך. צריך ממש לדעת לאן ללכת. הרבה אנשים נתנו לי הרבה המלצות וקל מאוד לראות שהמקומות הטובים חוזרים על עצמם. כמעט כל המאפיות שביקרתי בהן היו מעולות. אפשר לשים לב שמחמצת היא עניין חזק מאוד באוסטרליה, וכן גם קפה. יש עכשיו תנועת קפה באוסטרליה וזה מורגש כמעט בכל מקום. מאוד משקיעים בקלייה ובכל תהליך ההכנה. בתל אביב נגיד, לא רואים את זה.

 SHUK
 The Grounds, Alexandria
 אחד מרגעי השיא שלי בסידני היו כשקיבלתי טלפון מאחי, שבכלל גר בביירון ביי, והודיע לי שהוא מגיע ליומיים לבקר אותי, לפני שאני מגיעה אליהם.
ביום שלישי בערב, פגשתי את אחי בלוצ׳יוס, מסעדה איטלקית בסידני, בפדינגטון. זו מסעדה איטלקית פרופר. רוצים לאכול ארוחה איטלקית מתוקתקת? לכו לשם. מכינים הכל במקום. כשאנחנו היינו גם הגישו פרושוטו סן דניאל. פצצה.


עשינו יחד סיורים כמעט לימודיים - כל מאפייה שנקרתה בדרכנו, מה טוב מה לא טוב. אחרי שיטוט של כמה ימים שמים לב שכל הויטרינות כמעט בכל המאפיות, מכילות פחות או יותר את אותו המבחר, עם יוצאות דופן פה ושם. 

אבל מעבר למאפיות, המסעדות והאוכל, אחד הדברים שקשה שלא להבין בסידני הוא שהכל קורה כאן הרבה יותר ברגוע. פשוט, חיים. באוסטרליה פשוט חיים. זה לא ביג דיל, מייט.


 Bread & Circus
 מתי שאפשר, הולכים לים. מאוד חשוב ללכת לים. זה בריא, זה טוב לנפש. כמות הגולשים פה היא לא הגיונית. אם לא מגיעים לים - לכו לבריכה. אם לא לבריכה, לכו לשכב על הדשא לספוג קצת ויטמין D. אבל בזהירות, למה פה הסרטן זה לא צחוק.
אני יוצאת מסידני חצי מאוהבת, עם המון שאלות כבדות במזוודה שלי.
אני מאמינה שלא אצליח לענות עליהן לגמרי בקרוב. אבל אני ממשיכה לשאול.


התחנה הבאה היא מלבורן. בינתיים - ג׳דיי מייט!

תגובות

רשומות פופולריות