הקול שלי

זה היה לפני שנתיים או שלוש.

המיקום – אפר ווסט סייד, ניו יורק.

הסלון בדירה של אחי.

ישבנו ודיברנו. אני כבר סיימתי את הלימודים, וסיימתי גם סטאז׳ באחת המסעדות הנחשבות בעיר. דיברנו על המקצוע. ״את צריכה לעשות משהו משלך״, הוא אמר לי.

אבל, הרגשתי ילדה, הרגשתי שאין לי מושג איך לעשות משהו משלי. מאיפה בכלל מתחילים?

״יש לך תשוקה ענקית למה שאת עושה, וכמות מדויקת של חוצפה. אם תחכי יותר מידי, זה יהיה מאוחר מידי, את מבינה?״

לא ממש הבנתי.

״את רק צריכה למצוא את הקול שלך. את הידע כבר יש לך״.

זה נשאר איתי, המשפט הזה. למצוא את הקול שלי. מהו, לעזאזל, הקול שלי? ואיפה אני מוצאת אותו?! איך אדם מוצא את הקול שלו בעולם? השאלה הזו הטרידה אותי.

המשכתי לעבוד. המשכתי לאכול. המשכתי לקרוא כמו מטורפת ולראות תוכניות דוקומנטריות. המשכתי לדבר עם אנשים. עד היום אני מרגישה כאילו מי שמדבר איתי על התחום נופל למעורת ארנב ללא תחתית (אני לא סותמת את הפה!)

אבל אולי לזה התכוון אחי, כשהוא אמר שיש לי תשוקה.

אז למדתי על עצמי משהו בשנים האחרונות.

קודם כל, למדתי שאני אישה מלאת תשוקה. גם למה שאני עושה כיום, אבל לכל דבר שמרגש אותי. כשאני רוצה לעשות משהו, כשאני רוצה משהו, אני עושה אותו בתשוקה. לכן, בד״כ, כשאני עושה משהו שאני רוצה, שאני אוהבת, לרוב זה הולך לא רע.

עוד דבר שלמדתי על עצמי, הוא שאני אוהבת ללמוד. מאוד. אני חנונית, בדברים שמדליקים אותי. אני מכורה לספרים. בשנים האחרונות עברתי פאזות של התמכרות לכימיה של האוכל, מטבח מודרני, תרבות יפנית, לאחרונה חזרה למקורות – מטבח פשוט.

אני דינמית, אני משתנה. או, אולי אני נשארת אותו הדבר אבל אני זורמת למקומות שונים.

למדתי, שחלק מתהליך הלמידה שלי, נעוץ בעובדה שאני לא מסוגלת להישאר במקום. זה נכון. אני לא מסוגלת להישאר במקום.

אני חייבת לזוז. אני חייבת לחוות דברים חדשים. סטגנציה מפחידה אותי, אז אני נמנעת ממצבים שיכולים לגרום לה.

למדתי על עצמי שאני לא צריכה לאהוב משהו כי הוא מתוחכם. מספיק לי שיהיה מדויק. מדויק.

זה יכול להיות בסיסי, זה יכול להיות הכי קלאסי שיש. אבל אם זה מדויק, וואו. אני נמנעת מלהגיד ״מושלם״. אבל דמיינו שאתם אוכלים קרואסון. דמיינו, שהוא בצבע חום זהבהב, דמיינו עשרות שכבות נראות לעין, נפרדות אחת מן השנייה של בצק. כעת דמיינו את הביס הראשון, צליל קראנצ׳י (כן, כמו בפרסומת הזו שהם לא שומעים כלום), וכל הלעיסה שעוקבת היא קראנצ׳ית גם היא. אבל כשמגיעים לליבה, הוא מעט רך יותר. אתם ממש מרגישים בפה, את כל השכבות הנפרדות של הקרואסון. אתם מרגישים את עושרה של החמאה. אתם מרגישים את הקירמול של האפייה. אתם מרגישים את הקראנצ׳יות ואת הטריות שלו, שהרי רק לפני כמה שעות הוא נאפה.

מכירים את התחושה הזו? אם לא, כנראה שלא אכלתם מעולם קרואסון מדויק.

אוכל, זה גם זיכרון. זה חלק ממה שהופך אותו לכל כך מאתגר. זה חלק גדול, בחשיבות של הדיוק.

לפני זמן מה, בחור ביקש ממני להכין לו כבדי עוף ביין, כמו שאמא שלו הייתה מכינה.

נרתעתי, אני מודה. לא הכרתי את אמא שלו. מעולם לא טעמתי את הכבדים ביין שבישלה. פחדתי. לא רציתי לפספס את הזיכרון.

״זו בעיה״, אמרתי לו.

״מה, את צימחונית?״, הוא שאל.

צחקתי, ואמרתי שממש לא צימחונית. אבל שאוכל כזה... אוכל כזה, זה טעם שאנחנו זוכרים. זה רגש. זו אהבה. אהבת אם, לא פחות. לנסות לשחזר כזה דבר, זה כמו לנסות לשחזר את נס הבריאה מבלי לדעת מה קדם למה.

מיותר לציין, שלא בישלתי לו כבדים ביין.

אבל לפני שבועיים, נתתי למישהי, אחרת, לאכול פרוסת עוגה. הכנתי עוגת יום הולדת, ונשארו לי כמה חתיכות, הייתי חייבת לחלוק.

היא לקחה ביס, ועיניה התמלאה לחלוחית. במהרה, זו הפכה לדמעות.

״מה קרה??״ שאלתי בבהלה.

״זה פשוט.. זה בדיוק כמו העוגות שאמא שלי הכינה לי כל יום הולדת כשהייתי ילדה״

נרגעתי. התרגשתי בטירוף. חיבקתי אותה, ושאלתי אותה על הזיכרון שלה מהעוגה.

גם היא נבהלה בהתחלה, ״זה בחיים לא קרה לי״, היא אמרה לי. אבל בשבילי, זו הייתה המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל. ניגנתי על מיתרי הזיכרון שלה, ואפילו לא התכוונתי.

אז האם מצאתי את הקול שלי?

אני חושבת שיותר מאי פעם, אני קרובה אליו.

אני לא מפסיקה לחפש. אני לא מפסיקה לזוז. אני לא מפסיקה ללמוד.

אני לא מפסיקה לאפות עוגות יום הולדת. אני חושבת שאפילו אאלץ להכין בקרוב כבדים ביין, אולי אפילו עם ריבת בצל ופירה תפו״א. אבל בעיקר בשבילי, כי כל הכתיבה הזו כבר עושה אותי רעבה.

אוכל זה כל כך הרבה מעבר לפשוט אוכל. לא איכפת לי מה יגידו הפסיכולוגים, הפילוסופים, האנורקסיות. אוכל, זה רגש. אוכל זה אהבה. אוכל זה זיכרון.

אוכל זה תשוקה.

ו... למה בכלל לעשות משהו בחיים האלה, אם לא עושים זאת בתשוקה?