פוסט ניו יורק, טייק #5764
״דמייני שיש לך אהוב בארץ רחוקה, ועוד מעט תפגשי בו״
אבי
סיפר לי כמה שהוא מתרגש לנסוע לישראל,
ואני הגבתי בהפתעה הטיפוסית
לי מאוד.
מה
יש כבר להתרגש מישראל? אבל
הוא נוסע לפגוש את הבנים שלו, ואני
מבינה כמה שזה מרגש.
הבנתי
את זה כמה חודשים לאחר מכן, כשסגרתי
כרטיס טיסה עם מעבר בניו יורק.
נעים
מאוד, קוראים לי ליאור,
ואני מאוד מאוד אוהבת להסתכל
על עצמי כאזרחית העולם. אבל
האמת היא, שיש שתי ערים
בהן אני מרגישה בבית מאוד: האחת,
היא תל אביב. השנייה,
ניו יורק. זהו
סיפור על שתי ערים, בעצם.
בשתיהן חייתי רק כאדם בוגר,
ושתיהן מתקיימות אצלי בלב.
לפני
מספר חודשים, כשהודיע רנה
דרזפי שהוא לוקח את מסעדת ״נומה״ לפופ אפ
של שבעה שבועות במקסיקו, היה
לי ברור שאני חייבת להיות שם.
״הזדמנות
מצוינת לבקר במקסיקו״, חשבתי
לעצמי. התחלתי לתכנן
תיכנונים. 10 ימים במקסיקו
חשבתי לעצמי, קצת עיר,
קצת ים, קצת
פירמידות, הרבה שוק.
רצה הגורל, וכשהגעתי
לרגע בו מזמינים כרטיסי טיסה, זו
עברה דרך ניו יורק. לא
תיכננתי לעבור דרך ניו יורק, לא
תיכננתי להגיע אליה בקרוב. אבל,
הנה, הגעתי.
במטוס גדול הגעתי. איך
אוכל שלא להישאר ולהגיד שלום?
את
ביתי בניו יורק עזבתי לפני קרוב לשלוש
שנים, אחרי קרוב לשנתיים
נפלאות בעיר. שנתיים של
עצמאות, של למידה, של
התבגרות, שנתיים מדהימות.
קשה
היה לעזוב אותה, כמו שתמיד
קשה לעזוב בית. ניו יורק
ואני, זו הייתה אהבה ממבט
ראשון. היא מתאימה לי כמו
כפפה, ואני לה. אני
לה.. אני הרי טיפה קטנה בים
של ניו יורק, אבל גם טיפה
צריכה להיות בים הנכון.
מרגע
שנחתם העניין ונסגר, התחלתי
להתרגש בעיקר להגיע אליה. מקסיקו
פתאום נשכחה, שמתי אותה
בתיקייה אחרת ושמרתי לאחר כך.
אחחחח....
ניו יורק.
נחתתי
בשעה 5 וחצי בבוקר,
ביום שלישי. נסעתי
לדירה בצ׳לסי, הנחתי את
הדברים, ויצאתי לחפש קפה.
אני אחרי 12 שעות
טיסה + שעתיים מכל צד בשדה
התעופה, לא ישנתי, לא
התקלחתי, הכל כואב.
אני הולכת ברחוב והעיר מקבלת
אותי כמו שרק היא יודעת.
הטקס,
בכל פעם שהולכת ברחוב: הם
נעצרים, משתאים, ואומרים
״קה לינדה״, “god bless you beautiful”’, וסורקים
את כל כולך בעיניהם, מבלי
להרגיש אשמה לרגע, את חולפת
על פניהם, ומרגישה את
עיניהם מחליקות אל עבר האגן.
אין
ספק, כשאת מרגישה כמו
סמרטוט רצפה, או אפילו
כשאת מרגישה סבבה, החיפצון
של גברי ניו יורק יגרום לך להרגיש מיליון
דולר.
אין
לי מושג למה, כשהם עושים
את זה, זה פשוט לא מפריע
לי. זה אפילו נעים.
מצאתי קפה, ואת
אשר חיפשה נפשי, וגשם החל
לרדת.
סדר
היום שלי היה עמוס מאוד, היה
הרבה לאכול, הרבה לפגוש,
ולא הרבה זמן.
הרגשתי
שהעיר לא השתנתה מאוד בזמן שהלכתי,
היא נשארה די סטטית, אבל
במובן הכי טוב שיכול להיות.
הרחובות
נראים אותו הדבר, כל פעם
משפצים בפינה אחרת, הם
אפילו מריחים אותו הדבר (שילוב
של עשן ושתן, אבל בקטע
טוב).
הלכתי
לי לכיוון רחוב 14 לפגוש
את שמרית, חברתי המהממת
בערב הראשון והקשוח שלי בעיר. זה
מדהים, כאילו בכל פינה יש
זיכרון. כאילו, אי
אפשר לעבור את העיר מבלי להצטמרר.
נפגשנו
ב- Tim Ho Wan, שמוגדרת כ:
“worlds most inexpensive michelin starred restaurant”
והיא
אכן כזו.
מסעדה
מקסימה, דים סאם לפנים,
ולהגיד עליה שהיא לא יקרה זה
אנדר סטייטמנט השנה!
מומלצת
בחום, ותגיעו רעבים.
אחרי
כמה שעות של התעדכנות, שהרגישה
כאילו לא התראינו בדיוק יומיים, הבנו
שנגמר האוכל. הגיע הזמן
לקינוח – הזמנו משהו שמזכיר פרנץ׳ טוסט
ממולא בכמו קרם פטיסייר. זה
היה פשוט מושלם!
אני
מודה שלא הייתי מאוד הרפתקנית בביקור
הזה, לא הלכתי לחפש הרבה
מקומות חדשים, כי כבר ידעתי
מה אני אוהבת ולמה אני מתגעגעת.
הלכתי
לעמוד בתור ב- Levain Bakery, לאכול
סקון שוקולד עם נטיפי חמאת בוטנים,
בשדרה ה-74 ואמסטרדם.
הלכתי
לאכול ראמן נפלא בטוטו ראמן, כי...
טוב. אם אתם
מכירים אותי, אתם יודעים
שבשבילי ראמן זה החיים.
הלכתי
לשתות ליטר וודקה בראשן וודקה רום.
אכלתי
סושי ב״לובסטר פלייס״ בצ׳לסי, ועוד
ועוד.
אבל
כן הייתה לי הפתעה במקום אחד: ABCV
הלכתי
לפגוש את מולי, שתינו עבדנו
בעבר במסעדות של ז׳אן ז׳ורז׳, אבל
בכלל נפגשנו כשעבדנו אצל רון בן ישראל,
ב- Ron Ben Israel Cakes. איילת,
הייתה אומרת על המקריות הזו,
ששום דבר בחיים הוא לא מקרי.
זה לא סתם ששתינו עבדנו אצל
הצרפתי, וזה בוודאי לא סתם
ששתינו נפגשנו אצל הישראלי.
מולי
הציעה שניפגש בחדשה של ז׳אן ז׳ורז׳,
היא נפתחה לפני שבוע לארוחות
ערב, היא צימחונית,
והיא אמורה להיות נפלאה.
לא
זרמתי. מה צמחונית?
כאילו, מה
צמחונית?
אבל
בסוף אמרתי – נו. לא ננסה
משהו חדש? השף הוא חבר טוב
של מולי, זה לרוב אומר
שיהיה כייף. אז זרמנו.
בדרך למסעדה, שנמצאת
ממש ליד מסעדת הדגל ABC Kitchen, התחיל
שוב גשם, ופלאשבק משוגע
השתלט עליי.
יום החתונה של אחי וגיסתי. זה היה יום שני, גם הוא גשום. נסענו לסיטי הול. אחרי החתונה, הלכנו לחגוג את הנישואים הטריים שלהם ב-ABC Kitchen, והיה פשוט נפלא. הכל חזר אליי, עד לקינוח גלידת הפופקורן המקורמלת.
נכנסתי
למסעדה, שהיא פשוט...
יפייפיה. נקיה,
לבנה, עם נגיעות
של אור וורוד, פשוטה.
התיישבנו
בשולחן ארוך משותף, ולא
עברה דקה ושתינו החזקנו כוס.
התפריט
יפהפה, ולצידו יש דף שמספר
על הירקות השונים, ומייחס
להם מגדר, את המקום שלהם
מבחינה היסטורית בהרגלי התזונה שלנו,
ומה הערכים המוספים שלהם
בשבילנו, הן במערכת החיסונית
והן במובן הרחב יותר. מקסים
ומעניין.
האוכל
התחיל לזרום אל השולחן שלנו. מנות
יפיפיות ועשירות בטעם, החל
מקרפצ׳יו סלק, דרך כרובית
צלויה מושלמת ברוטב טחינה וכורכום וגרעיני
רימון, טאקו חסה מושלם,
סלט פטריות שנטרל ושעועית עם
ביצה עלומה ועוד ועוד... בקיצור,
מסעדה באמת נפלאה.
אין
ספק שהיא נותנת מענה וכבוד לירקות ופירות,
וחומרי גלם איכותיים וארציים.
נכון, היא אינה
מסעדה זולה, אבל היא בהחלט
שווה את העלות.
ידעתי
שאין לי הרבה זמן ולא אצליח לראות הכל,
ולפגוש את כולם. כמעט
ולא עליתי לצפון העיר בכלל, את
רוב חבריי בכלל לא פגשתי, השלמתי
עם זה. אבל, יש
משהו בלעזוב את העיר הזו, ולא
לדעת מתי אני חוזרת אליה, שהוא
לא פשוט לי.
אני
בתקופה של חיפוש כרגע, אני
מחפשת הרבה תשובות, אני
שואלת אינספור שאלות, וזו
תקופה נפלאה, ומלאה ביצירה
והרפתקאות. אבל אני לא
אכחיש, אחת השאלות שאני
שואלת את עצמי, היא ״איפה?״
זה מרגיש מאוד מבוגר. איפה.
כשמתבגרים, ומתייצבים,
ומקננים, תוקעים
יתד. שואלים איפה,
ולרוב גם עונים.
אני
אוהבת לא לדעת איפה אגור בשנה הבאה!
לפחות, אני
חושבת שאני אוהבת.
אבל
אני חושבת, שהייתי מאוד
שמחה לדעת, שיש לי בית בתל
אביב, ושיש לי בית בניו
יורק. כל מה שביניהם,
הוא חלק מהמסע האינסופי של
חיי.
אני
ליאור, ואולי אני לא אזרחית
העולם. אבל אני מכורה למסע
של חיי.
אני
ליאור, ויש לי בית.
שהוא שלי, ורק
שלי. בית שאפשר יהיה לבשל
בו, לאפות בו, לרקוד
בתחתונים ולשיר בקולי קולות, ולהזמין
אליו את מי שאני רוצה (אולי
לא במקביל), אבל גם יש לי
ג׳וק. הג׳וק שמעלה אותי
על 15 מטוסים בחצי שנה,
למרות שעצם הטיסה באוויר מרעיד
לי את השעועית.
אני מכורה לבירה עם חברים חדשים, או חברים ישנים, במדינות זרות בהן השמש שוקעת מעל הנהר. אני מכורה למוזיקה חדשה ואותנטית, ולשווקים צבעוניים.
אני
ליאור, ואני די בטוחה שאני
מכורה לחיים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה