לאכול, להתפלל, לאהוב?

לא קראתי את הספר, אבל ממה שאני זוכרת מהסרט:
ג׳וליה רוברטס נוסעת לבאלי, שם היא מקבלת נבואה שבחייה יהיו לה שתי אהבות גדולות, או שתי מערכות נישואים - אחת ארוכה ואחת קצרה. השאלה אותה שאלה לאחר קבלת הנבואה, השאלה שכולם היו שואלים, היא ״באיזו אני נמצאת עכשיו?!״
היא לא קיבלה תשובה, וחזרה לחייה הקודמים בניו יורק, לבעלה, לחיים שלהם, לחברים שלהם.
עכשיו, כולם יכולים להגיד שנבואות, מכשפות, ומעשי קסמים זה בולשיט, אבל תראו לי את הבנאדם שמשפט כזה לא מחלחל לו לראש ואתן לכם תריסר חלות, עליי.
לאט לאט, ג׳וליה מתחילה לראות בלילות סדק בתקרה, שמדיר שינה מעיניה (ספוילר: הסדק הוא מטאפורה).
ג׳וליה מבינה שמערכת היחסים שלה היא בלוף ושהיא אינה מאושרת.
היא ובעלה נפרדים ונכנסים לתהליך של גירושים, תוך כדי ג׳וליה נופלת לריבאונד עם בחור מקסים, צעיר, יפה, ולא בשבילה לכל הדעות.
כייף להם מאוד, שניהם לומדים הרבה האחד מהשנייה, עד שיום אחד (טאם טאם טאם!!!), חוזר הסדק בתקרה.

הנוף מהמרפסת בבית 

הסדק בתקרה, או הסדק בחיים, שמדיר שינה מעיניה של ג׳וליה רוברטס, גורם לה להבין שהבעיה האמיתית היא עמוקה יותר, ושהסדק אינו שבר, אלא פתח מילוט. פתח מילוט מהחיים שהתברגנה לתוכם, פתח מילוט מאהבה שהיא תוצר של אינרציה. פתח מילוט ממערכות יחסים שנועדו כדי להפיג את הבדידות בלבד. פתח מילוט מהחומר, אל הרוח.
באמצע החיים, היא החליטה שהיא יוצאת למסע. משכירה את הדירה, מאחסנת את כל חפציה עלי אדמות, ונוסעת לאיטליה. שם היא תאכל הכל, ותלמד מחדש מהי תשוקה, שהרי, כל מי שמבין עניין, יודע שתשוקה מתחילה דרך העיניים והאוזניים, ממשיכה דרך האף, אם עושים אותה נכון היא מתגלגלת אל הידיים והאצבעות, ומוצאת את דרכה לפה. תשוקה מתגלגלת על  הלשון ומתפזרת על כל בלוטות הטעם שלנו, ומביאה אותנו לסיפוק בשיכרון חושים.
איטליה. אוכל. תשוקה. ידיים.

רוני ואני, הים

מאיטליה, ג׳וליה ממשיכה להודו. שם היא מתכננת ללכת לאשראם של הגורו שלה, להתחבר לרוח, להתחבר לעצמה, להסיר את העולם הגשמי מהמקום הכל כך מרכזי שהוא תופס בחיים שלה, ולתת לעצמה מקום להתמסר לחלוטין לנפש.
כמו כל אדם מערבי שמגיע להודו, גם ג׳וליה חוטפת שם את הכאפה של החיים שלה לפני שכל הדברים האלה מצליחים לקרות.
את השנה, ג׳וליה החליטה לסיים בבאלי. שם היא תחזור לגורו שלה, ותלמד אותו אנגלית.
מהמסע תחזור ג׳וליה אל ניו יורק המתועשת והאימתנית, אדם שלם יותר, אדם בריא יותר, אדם עגול יותר, אדם נטול סדק.


 כשאני סיפרתי לחברים שלי שאני נוסעת לטיול הזה, חלקם אמרו לי ״ממש לאכול, להתפלל, לאהוב, את עושה לך״.
אז לא בדיוק אבל בערך, בים, בם, בום.
ההחלטה שלי לצאת לטיול, הייתה כי לפני בערך שנה, קיבלתי הודעה שבת זוגתו של אחי, שחי כבר שנים באוסטרליה, בהריון. זו הייתה הודעה משמחת, לה חיכינו כבר זמן מה. היא בהריון עם בנם הבכור, וכולם התרגשו מאוד מאוד.
החלטתי שהגיע הזמן, בלי תירוצים, לשים פעמיי ולנסוע לבקר את אחי באוסטרליה בפעם הראשונה.
אבל אוסטרליה זה בלגן. זה טיסה ארוכה של ימים, ועד שמגיעים, כבר צריך להישאר, לנצל את הזמן.
המזל שלי, הוא שהסדק שלי בתקרה התחיל גם לפני בערך שנה וחצי. תנו לי לספר לכם, אחיי לסדק, גם אם זה לא נראה ככה בהתחלה, סדק זו אחלה סיבה לצאת לטייל.

סלייס, הפיצה הכי טובה באוסטרליה

 באותו הזמן, לא הייתה לי נבואה בכיס, אבל הרגשתי שהייתה לי פגישה עם אלוהים (לא בקטע דתי, בקטע של מטאפורה). הפגישה עם אלוהים חיזקה אותי ועירערה אותי בו״ז, והתלבטתי רבות מה לעשות בנידון.
כשהגיעה ההודעה על ההריון, כבר ידעתי שאחרי שנתיים בתפקיד אעזוב את פרונטו, הזמן כבר הגיע, וידעתי שזה הרגע לשינוי.
החלטתי לצאת לטיול, אותו אתחיל ביפן - שם אוכל עד בלי די, ואראה  איך חיים אנשים על הירח, משם אסע לאוסטרליה, שם אבקר את חברי הנמצאים בערים הגדולות סידני ומלבורן, ולבסוף, אגיע למעוז חפצי, ביירון ביי, שם חי אחי היקר, עם בת זוגתו האהובה, והתינוק שלהם בן כמה החודשים.
בביירון אהיה רוב הזמן, את שנת 2016, אסיים באוסטרליה ביעד לא ידוע.
מאוסטרליה, אטוס לתאילנד, כדי להתרפק מעט על החיים, לאכול עוד קצת דברים טובים, וכדי להתכונן לחזרה הלא פשוטה שלי אל  ארץ הקודש, אליה אני מתכננת לחזור בסוף ינואר.


סלייס על הים. 

 טרם יציאתי למסע הזה, ליוו אותי המון חששות. ״ממש טיול אחרי צבא״, אנשים אמרו לי. אותי זה מאוד הצחיק, כי זה נראה לי על פניו, פשוט כמו האופן בו אני חיה את חיי.
נוסעת לשם, חוזרת משם, פה כמה חודשים, שם שנה.
לא יודעת, החלק הזה נראה לי הגיוני.
אבל זו כן הפעם הראשונה, שנסעתי ממש רק לטייל. לא נסעתי ללמוד, או לעבוד, או לסטאז׳, או משהו כזה. נסעתי ממש, נטו לראות עולם. נסעתי לשנות פרספקטיבה. נסעתי כדי טיפה להתרחק מהחיים בתל אביב, ולקבל אולי אות, סימן, על האופן בו עליי להמשיך.
נשמע מפגר? תכלס קצת, כן. אבל זה מה שהוביל אותי.
כמו שכתבתי, היה לי מאוד קשה, לפני שיצאתי למסע. חששתי מאוד. השנה האחרונה הייתה לא פשוטה, כמעט בכל מישור אפשרי. החלטתי, שזו שנה, עליה אסתכל יום אחד ואגיד - זו השנה שעיצבה את מי שאני היום.
הבטן שלי התהפכה.
נסעתי לשדה התעופה בשבת בערב, סוף ספטמבר, עליתי על המטוס, והתחלתי לבכות.


שקיעה בביירון

כן, כן, אני על המטוס של קוריאן אייר בדרך ליפן, ואני בוכה. מלחץ, מהתרגשות, מ.. לא יודעת מה. זה קשה להסביר, אבל הרגשתי מצד אחד את הדגדוג באצבעות, את הקול שקורא לנדוד לנדוד, ומצד שני, הרגשתי שאני עושה טעות איומה. פשוט הרגשתי שמשהו לא טוב יקרה.
לא יודעת אם ממש הרגשתי שמשהו לא טוב יקרה, כמו שמאוד פחדתי שכך יהיה.
אבל שעתיים או ככה אל תוך הטיסה, התחלתי להירגע ולהפנים שאני בדרך ליפן. ביפן, הגשמתי כמה חלומות. כל כך חלמתי על יפן. חלמתי על טוקיו. אני לא אכנס לזה יותר מידי, כי באמת שעל יפן תוכלו לקרוא בשני הפוסטים שכתבתי עליה. מה שחשוב לי להגיד, הוא שמרגע שיצאתי למסע, לאט לאט התחלתי לקבל אותו. התחלתי לקבל את העובדה שהוא יכול לטלטל אותי. שהוא יכול לשנות אותי.
נאצלתי לקבל את העובדה, שיש אי וודאות מסוימת... שיש צורך אמיתי בזרימה. שיש ניתוק מהארץ, גם אם לא מוחלט. שזה בסדר.

כלי חימר שהכנתי עם מליסה


אני אדלג פה על התיאורים גם של סידני ומלבורן, ואקפוץ ישר לביירון ביי.

אחרי בערך חודש וחצי פה, פתאום שמעתי כל מיני חברים שלי שואלים אותי -

אפשר לדעת מה זה הביירון ביי הזה, ומה לעזאזל את עושה שם?

האגדה מספרת, שנשים היו מגיעות לביירון ביי כדי להירפא. עד עכשיו לא הבנתי אם זה כי יש תכונות לאזור עצמו, או שפשוט היו כאן הילרים. אבל נשים שניסו להיות יותר פוריות, או למצוא אהבה, או במובן האמורפי ״להירפא״, מאז ומעולם נמשכו לביירון.
זו כמובן, לא הסיבה שאני הגעתי אליה, כי אני כאמור הגעתי בשביל משפחה. אבל קרה כאן משהו מאוד מעניין, שבעיני קשור לא מעט לעובדה הזו לגביי ביירון.


אחי, לילו ואני

רוב האנשים שיצא לי לדבר איתם, אלה שטיילו באוסטרליה, הגיעו גם הגיעו לביירון. כל ישראלי שעובר פה מעביר את השמועה מפה לאוזן, והמקום היפהפה והמיוחד הזה עושה לעצמו יחסי ציבור לא רעים בכלל. אבל רוב הישראלים, המטיילים שעוברים פה, נשארים שבוע שבועיים. אני כאן כבר חודשיים. זה הרבה מאוד זמן. בהתחלה היה לי קושי עם האזור. הבית של אחי נמצא במקום שכוח אל, אחד המקומות הכי יפים שראיתי בעולם, אבל באמצע שום מקום. הולכים לישון פה ב-22:00 בלילה, וגם אם לא הולכים לישון, אין ממש מה לעשות. אין פה רעשים מכניים, יש פה רוח שמרשרשת בעצים, ציפורים שמשמיעות קולות החדשים לי לחלוטין, פרות, קואלות, צרצרים, ומידי פעם עובר פה איזה אוטובוס ילדים.


מהר מאוד פגשתי קבוצה של ישראלים חמודים שגרים פה והבית שלהם הפך להיות לי לבית שני. חוץ מזה, ביירון היא עניין של זרימה. הרבה יוגה, הרבה ים, הרבה חדוות יצירה. הרבה חוואים ואיכרים, הכל פה אורגני, כולם מייצרים משהו. כולם נותנים משהו. יש בזה משהו מקסים, שבהתחלה הייתי כל כך צינית וסגורה אליו.
כישראלית, יש משהו כל כך תמוה באנשים שפשוט טוב להם. אני לא יכולה להסביר את זה, אבל אני בטוחה שאתם מבינים. הרגשתי את זה בפעם הראשונה בסידני, ברכבת, כשמישהו ניגש אליי והציע לי עזרה.
התגובה האינסטינקטיבית שלי הייתה להירתע ולהקשיח פנים, והמחשבה שרצה לי בראש הייתה ״לא, נראה לך?! ואז תאנוס אותי בטח!!״
אבל פה זה לא ככה. הם פשוט אנשים טובים. וזה קשור לעובדה שהחיים שלהם כאן לא רעים בכלל. אף אחד לא מנסה לרמות אותם, לא ממש מנסים להקשות עליהם להתקיים, הכל פה די סבבה, כמו כן, יש ים, בו יש אחלה גלים אז אפשר גם אפשר לגלוש. מה הבעיות מייט?

 עיקמתי פרצוף לכל מה שקורה פה. ידעתי שזה לא ממש בשבילי, ואני לא ממש בשביל זה. אחרי שבוע, הורדתי את כל האיפור מהפנים, עכשיו יש לי מלא נמשים.
מהיום הראשון, הבנתי שאין לי לאן לנעול עקבים. פה הכל רק כפכפים או נעלי ריצה.
אפילו הורדתי מידי פעם את השעון, אז פס השיזוף הלבן על הזרוע שלי כמעט נעלם.
אני הכי שזופה שהייתי אי פעם, וזה מקור לגאווה בשבילי.
אבל בעיקר, מה ששמתי לב, זה שהשהות בביירון, עימתה אותי עם כל מיני שאלות פתוחות בחיים שלי.
מפלים, כן, כן, מפלים

 שאלות על מערכות יחסים, על אהבה, על בני זוג, על היכולת לקבל ולתת. שאלות על ילדים, על הריון ועל לידה, על המוכנות שלי להתנסות בדברים האלו, על החדווה שבהם, על הפחד הענק שלי מכל זה.
הגעתי לכאן עם כל הפיח של העיר. כל הערים של חיי הבוגרים. הגעתי לכאן עם כל המחסומים מורמים. עם כל החומות שבניתי לי כל השנים. כל החומות שבאו מפגיעות, ומהחשש להיות פגיעה, כדי חס וחלילה לא להיפגע.
אני צינית. אני צוחקת על דברים. פתאום, בעניינים מסוימים, מצאתי את עצמי שמה את הציניות בצד. אני בוכה יותר.
פעם הייתי אומרת בגאווה ש״אני לא בחורה שבוכה״. כי לבכות, כידוע לכולם, זה לחלשים. כל כך הרבה שנים של עבודה במטבח, יגרמו לכל אדם לגדל עור פיל, או ללכת לו לדרכו. אגב, את זה יעשו גם כמה שנות דייטינג בתל אביב.
אם אני לא לוקחת ללב, סימן שאני לא יכולה להיפגע, סימן שאני לא חלשה.

גם עבדתי, תפריט קינוחים חדש ל״אוסושי״

אבל נפתח אצלי איזה סכר. סכר הרגישות, אותה אטמתי כל כך הרבה זמן, כי פשוט לא היה לה מקום. מי את, רגישות, שתתפסי פה מקום שיכולות לתפוס השאפתנות, הנמרצות, ההתמרפקות, האסרטיביות, וכל שאר התכונות שיביאו אותי ליעד הרבה יותר מהר?
מי את, רגישות, שתתפסי כאן מקום וזמן מיותרים. מה, זה מעליב אותך? רוצה אולי לבכות?
כן... אולי, רוצה לבכות. ואולי, זה לא כזה נורא.


תפריט קינוחים חדש ל״אוסושי״
 האחיין שלי והכלבה של אחי. שני יצורים קטנים, שני יצורים כל כך שונים מבני האדם שהתרגלתי כל כך להקיף את עצמי בם. לא ידעתי בכלל להתנהל מול שני היצורים האלה. וזה הטריד אותי. מאוווד הטריד אותי. עם הזמן הרגשתי את הלב שלי נפתח. פתאום השמעתי את הקולות האלה, שכשהמבוגרים האחרים משמיעים, אני חושבת שהם התחרפנו.
בפעם הראשונה מאז התיכון, אני חושבת לאמץ כלב. בפעם הראשונה, אני מרגישה שאולי, אולי, אני יכולה לפתוח את הלב שלי מספיק כדי לתת מקום ליצור כזה קטן וחמוד ומקסים ואוהב, שמגיע עם הידיעה, שיום אחד ישבר לי הלב.

מגדלור. העוגן של העיירה, ושלי.

הרגשתי את הלב שלי נפתח בחודשיים האחרונים. מבחינתי, להודות בכזה דבר, זה הכי אישי שיש. זה לא מסוג הדברים שתמיד נוח לי לדבר עליהם, עניינים שבלב. והנה, הנה אני מודה. משהו בי נמס. משהו בי התרחב. משהו בי פועם.
אבל לצערי, התחושה הנפלאה הזו שאני מסוגלת לתת מעצמי, שאני מסוגלת לפתוח את הלב שלי, מגיעה עם תחושה מאוד קשה של שיברון לב. אני מניחה שככה זה. אולי אין אחד בלי השני. אולי אני צריכה כבר לקבל את זה, שזה חלק מהעניין.


שביל הבמבוק, טירת הקריסטל

 אני לא מתמודדת טוב עם לב שבור, אף פעם לא התמודדתי טוב. העדפתי לברוח מזה. להתמקד בדברים אחרים. אבל כעת, אני כאן. אני עדיין בביירון. אני ״באמצע שום מקום״, ואין לי אלא פשוט להתמודד. זה מה שעושים. אומרים שצומחים מזה.


אני יודעת שאת שנת 2016, אסיים בסוף בביירון ביי. ואז אלך מכאן ואת שנת 2017 אתחיל בתאילנד.
אני יודעת ששנת 2016 מסתיימת אצלי ברגשות מאוד מעורבים.
הסדק שלי ליווה אותי חלק גדול מהשנה הזו, וחלק ממני מפחד שהוא יחזור איתי לישראל. הרבה דברים קרו השנה. חלקם מאוד טובים, חלקם פחות, חלקם פשוט.. עוד לא ברורים.
יש לי עוד כל כך הרבה שאלות שאין עליהן תשובות. בעצם, אני בכלל לא יודעת על מה יש לי תשובות.
בכל מישור בחיים שלי, כרגע אני שואלת שאלות. אני חושבת שההבדל בין השאלות ששאלתי לפני חודשיים, לבין השאלות שאני שואלת היום, הוא שהיום אני גם רוצה לתת תשובות.


בשנת 2017 אחגוג יום הולדת שלושים.
יש עוד זמן, זה עוד רחוק. אבל מפה לשם, כולם מסכמים להם שנה, אני מסכמת פרק מסוים במסע שלי, ואני פשוט לא יכולה להתעלם מזה.
ומה קרה בשלושים שנים? ומה השתנה לו בשנה האחרונה?
כאילו הכל השתנה, אבל הכל נשאר בדיוק אותו הדבר. לפני כמה ימים, ליד ההרים, יצאנו כמה חברים לטייל. עשרה צעדים לתחילת הטיול, הגענו לראש גבעה מרופדת דשא. אז התגלגלנו בה.
כן, כמו כשהיינו ילדים. וזה היה כל כך כייף.... לא הפסקנו לצחוק. כשכבר לא יכולנו יותר, נשארנו שכובים על הדשא. שתקנו. הקשבנו לשקט של הטבע, והבטנו בעננים הזזים בשמיים.
ככה. כמו ילדים.

 אז מה השתנה בשלושים שנים?
מה התעצב? מה נבנה? מה השתנה בשלושה חודשים? מה שלום הסדק, הלב השבור, והשאלות הגדולות שלי על החיים. אולי בתאילנד אמצא אהבה. אולי לא.
אולי לא אחשוב על כל זה יותר מידי, אבל סביר להניח שלא.
אולי אגלה שם את הרוח, אולי אמצא נביא שינבא לי את העתיד.
אולי אקשיב לו, ואולי לא.
אולי שבוע לאחר חזרתי לישראל, הכל יחזור לקדמותו.

עץ המשאלות, טירת הקריסטל

אולי יוצבו מחדש כל החומות, אולי ירדו שוב אל הקרקע כל המחסומים.
אולי הלב יסגר, אולי סכר הרגש והדמעות יתמלא מחדש.
אולי החיוך יתחלף בעצבים.
אולי השאלות יתחלפו בהערות ציניות.
אולי הרצון לקבל אנשים חדשים ולהכיר דברים חדשים יתחלף בפחד מהאינטרס של מי שעומד מולי.
אולי תעלה לראש שמחתי חדוות היצירה, חדוות העשייה.
אולי יישמר הריקוד בחיי, ביום יום, ובתנועות גופי של יום הקטנות.
אולי הלב ימשיך לפעום, וינסה ללמד אותי איך לא לפחד. איך לקבל, איך להמשיך לאהוב גם כשנפגעים.
אולי אמשיך לחבק כמו שמחבקים כאן.
עם כל הגוף. עם כל החום, עם החזה ועם האגן. לא חיבוק שנמשך חצי שנייה, אלא אחד כזה שאומר ״איזה כייף לראות אותך, תן להרגיש את חום גופך״.
אולי לא אחשוש כל כך לקראת המסע הבא, כי מה כבר יכול לקרות? בטח לא משהו שלא היה אמור לקרות כך או אחרת.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.


תגובות

  1. אויש את פשוט נהדרת. מאחלת לך שנה ללא סדקים ועם הרבה לבבות פתוחים ופועמים 💕

    השבמחק
  2. ואו.
    אני יושבת כמה כמה דקות,
    רוצה להגיב ולא מוצאת מילים.
    אני קצת מאוהבת בך אחרי הרשומה הזאת.

    רק טוב שיהיה

    השבמחק
    תשובות
    1. היי מיכל,
      אני שמחה שהגבת. זה מאוד מאוד מחזק ומרגש אותי.
      שתהיה לך שנה נפלאה =)
      ליאור

      מחק

פרסום תגובה

רשומות פופולריות