יבשת חדשה ושמה אוסטרליה: חלק שני - מלבורן

מעל לפני השטח יש כל הזמן תחרות בין סידני למלבורן.
תחרות ככל הנראה של שתי הערים הגדולות באוסטרליה. ״זה כמו תל-אביב וירושלים״, חברים אמרו לי. ״אבל את כבר תראי״. מחנה מלבורן שטען שהיא יותר מגניבה, מחנה סידני שטען שאין בכלל מה להשוות וסידני לוקחת.
רוב המחקר שערכתי על אוסטרליה לפני שהגעתי אליה, היה בנושאי אוכל והיכן מגישים אותו. הנחתי שמה שלא יהיה, יהיה בסדר. אז באמת לא הבנתי מהו ההבדל הזה שכולם מדברים עליו.





עד שהגעתי למלבורן.
ירדתי בתחנה המרכזית במלבורן, יצאתי החוצה אל הרחוב, והוא שר אליי. זמר רחוב עם גיטרה חשמלית ומגבר. מהצד השני של הרחוב, צלצול פעמות של החשמלית. הרבה אנשים הולכים ברחובות, שמתחילים להיראות דומים לברוקלין, ומשהו בווייב – מאוד אחר.

עליתי על חשמלית אל היעד, והבטתי סביב. כולם פה אחרים. הם לבושים אחרת, יותר אורבני. יש אומני רחוב בכל פינה. אפילו בתוך החשמלית, אין פינת רחוב שלא שומעים ממנה מוזיקה. אנשים יושבים בכל פינה, חי פה.
 



השעה הייתה 4 אחרי הצהריים כשהגעתי למלבורן, וקיבלתי הודעה מחברה ״הרגע הגעתי למסיבה, תצטרפי אליי מתי שבא לך, אני פה עד מחר בבוקר״. ביום שני...!

זה השלב להגיד שבמלבורן, לעומת בסידני, יש אחלה חיי לילה. תמיד יש מסיבה, תמיד יש לאן לצאת, תמיד בר פתוח. אז אחרי שהבהרנו את זה, אכתוב שיש דברים שהשתיקה יפה להם ואעבור לנושא הבא.




על טבעונות ומירוצי סוסים

מלבורן, אם נשווה לסידני, היא הרבה יותר עיר של אוכל. היא שופעת מסעדות, בתי קפה, מאפיות, מתפארים פה בקפה, בקלייה ובטחינה שלו וגם על כוס קפה טורחים כאילו מדובר באומנות מורכבת. צ׳יינה טאון במלבורן מאוד מאוד גדולה, ומכילה לא רק מסעדות סיניות אלא מגוון שכמותו לא ראיתי של גם מסעדות יפניות, תאילנדיות, קוריאניות, ויאטנמיות, מלזיות וכו׳. אחד הדברים הבולטים בכל תפריט אותו תפתחו, הוא שתמיד יהיו אופציות צמחוניות, טבעוניות וללא גלוטן.



ארוחות בוקר הן גם ביג דיל במלבורן ״זה מה שהם עושים הכי טוב״, אמרו לי. ובאמת, כמעט בכל מקום שמכבד את עצמו יש תפריט לא קטן של ארוחות בוקר די מגוונות, במקומות מסוימים גם נהוג להגיש ארוחות בוקר כל היום.
 




מהמקומות הבולטים שאכלתי בהם ואני ממליצה:
chez dre
menssior trueff
lune croissanterie
south melbourne
malina park market
acland street bakeries

chin chin




מה שמצחיק בתקופה בה אני הייתי בעיר, סוף אוקטובר-תחילת נובמבר, הוא שהיא תקופה חגיגית. בוקר אחד, בבית קפה די סטנדרטי, התיישבו לידי שני זוגות. הם היו לבושים בהידור. הגברים לבשו חליפות שחורות ועניבות, והנשים לבשו שמלות חגיגיות די מוגזמות, וסיכות פרחוניות וכובעים.




״הם קצת אובר-דרסט״ חשבתי לעצמי. אבל אחר כך, יצאתי לרחוב וראיתי עוד אנשים לבושים כך! אאאההה.... נזכרתי. סיפרו לי על זה. נכון, אנחנו ממש קרובים להאלואין, אבל פה יש גם עניין חזק של מרוצי סוסים. זו העונה של מירוצי הסוסים, זה משודר בכל ערוצי הספורט, יש מלא הימורים סביב זה, וזו מסורת להתלבש כמו בשנות ה-40 (או ב״מרי פופינס״, אם תרצו), וללכת למירוץ.
 


 לפעמים לאוסטרלים יש רגעים בהם הם בטוחים שהם בכלל אנגלים. לפעמים זה באמת מרגיש כאילו צריך להסביר להם שהם פשוט לא אנגלים. לכו, תיצרו לעצמכם תרבות משלכם!
אני מודה שהיה לי מעט קשה לעכל את עניין מירוצי הסוסים. אולי כי זו לא מסורת מאיפה שאני מגיעה, אבל בתור מישהי לא צמחונית, או טבעונית, אני אוהבת בעלי חיים. ויש משהו בללכת למירוץ, להמר על סוס מנצח או מפסיד, וממש לראות אותם רצים... שאני יותר מלא מתחברת אליו. עוד לעשות חגיגה סביב העניין, לא יודעת. זה לא כל כך מסתדר לי.
אבל היי, זו אני. ומצד שני, בימים הללו ברחובות מלבורן זו ממש חגיגה, סיבה למסיבה, ולא רק כי אפשר ללבוש שמלות מוגזמות סתם כך.




אחת השכונות הכי מגניבות במלבורן היא פיצרוי. פיצרוי היא סוג של ברוקלין. נכון, במבט ראשון אמרתי שמלבורן עצמה היא כמו ברוקלין. אבל זה לא לגמרי מדויק. מלבורן היא בעצם עיר די קטנה, שבנויה מחלק מרכזי CBD (central buisness discrict). כל מה שמסביב למרכז, נחשב ״פרברים״, למרות שאין ממש הפרדה, כך שבפועל הפרברים הם שכונות. המרכז הוא המקום בו תמצאו את כל החנויות, המותגים, המלונות, והפרברים מאופיינים ב.. טוב, יותר אופי. אז ברחוב הראשי של פיצרוי אפשר ללכת שעות כימים. הוא מלא בחנויות יד שנייה וחנויות וינטג׳ בכמויות שכמותן לא ראיתי מעולם. הכל נראה טוב, הכל יפה, הכל מגניב, ולא כזה זול. אבל ממש שווה להיכנס לחנויות הוינטג׳, הן מאוד שונות האחת מהשנייה ותמיד יש מציאות.

 


השכונה מלאה גם בתי קפה ומאפיות, מסעדות קטנות, ברים ומועדונים. בדומה לתל אביב, יש ברים במלבורן שנפתחים מוקדם ואפשר להתחיל לשתות בצהריים, שזה כייף גדול לאלכוהוליסטים כמוני.

יש בפיצרוי כמה נקודות עלייה לרגל, עליהן כולם יספרו, ויגידו ש״לשם אבל אתם חיייייבים ללכת!!״ אז אני לא הלכתי לכל מקום אליו שלחו אותי כי, אני מטיילת כבר חודש וחצי ולמען האמת אני חושבת להתחיל לאכול סלט פעמיים ביום כדי לאזן את השבועות האחרונים. אבל כן הלכתי למספיק.
 


כמעט כל בית קפה שתיכנסו אליו בפיצרוי, יהיה מגניב, תהיה בו אחלה ארוחת בוקר, אחלה קפה, ואולי גם מאפים מגניבים. אני לרוב בחרתי את המקומות בהם ישבתי לפי מבט בויטרינה ולא הרבה מעבר.


אוכל אוסטרלי הוא לא ממש משהו מיוחד. הוא כמו גרסה משעממת לאוכל מערבי טיפוסי. המבורגרים, הרבה האם אנד צ׳יז, עוגות בחושות ודנישים בסיסיים, לא הרבה ירקות.

כן מצאתי כמה דברים שמאפיינים את אוסטרליה, ואפשר בקלות להבין כמה הם נפוצים כשהאוזי שלידך יגיד לך ״מה, בחיים לא אכלת כזה?! ממממההה?!״ כן, בחיים לא אכלתי sticky date pudding לפני שהגעתי למלבורן. בחיים לא שמעתי על כזה דבר, וגם אילו הייתי שומעת, זה נשמע כל כך מגעיל שבחיים לא הייתי מנסה את זה.


אבל אחרי שתיחקרתי 3 אנשים שישבו איתי בשולחן אם ״זה באמת טעים? אבל באמת?!״ הזמנו את זה. פודינג תמרים דביק. נשמע מעולה, לא? כך גם אני חשבתי.
אז שנייה להסביר מה זה הדבר הזה, לפחות בגרסא שאני קיבלתי את זה, אני בטוחה שיש עוד ורסיות:

זה נראה כמו עוגה בחושה מאוד כהה, שנאפתה בתבנית שמזכירה בצורה תבנית של קנלה דה בורדו, אבל מעט יותר גדולה, המרקם של העוגה הוא מאוד נימוח ולח, ולפני ההגשה היה עליה מעיין קאנל שנראה כמו החלק הכי טעים במנה, כי הוא היה חלק וקרמי בצבע קרמל-ריבת חלב. קיבלנו לשולחן את הקינוח וישר נבהלתי ״איפה הקאנל שהיה מעל העוגה?!״ המלצר גיחך ואמר ״זה הרוטב, הוא נמס, חחח״ הרגשתי מגוחכת אבל זה אכן היה רגע משעשע.



אז טעמתי את זה, ראשונה, כי כולם תמיד מפחדים מהתגובה שלי מקינוחים שהם אוהבים. כולם מביטים בי בציפייה ומחכים לגזר הדין (זה תמיד מצחיק אותי, כאילו אם את עוסקת בקונדיטוריה או בישול אז בלוטות הטעם שלך מתפקדות אחרת או משהו). גזר הדין: זה באמת מאוד טעים השיט הזה. ובאמת – מה יכול להיות רע? זו עוגה לחה שמזכירה פודינג באמת במרקם, בטעם תמרים, שזה טעים, ולמרות שהצבע יוצר ציפייה עזה לשוקולד, הטעם המתקבל אינו מאכזב. רוטב הקרמל גם הוא עושה חסד עם העוגה, ומקבלים תוצאה לא מתוקה מידי, עם מליחות נכונה, ואני יכולה להבין למה זה נפוץ פה.

עוד באותו המקום, שהוא מקום צמחוני לחלוטין, כמובן, אכלנו עוגת שכבות שוקולד, ללא גלוטן כמובן. העוגה הייתה מצוינת, אבל עוגות שוקולד ללא קמח הן לרוב, מאוד מאוד טעימות.


לפני שנסעתי למלבורן, אמרו לי שהיא עיר מגניבה אבל אין בה ים. ובכן, היות והיה לנו מזל והיו כמה ימים בודדים של שמש וטמפרטורה נעימה, אני גיליתי שמדובר בשקר וכזב! יש במלבורן חוף, ואפילו שניים. את השבת השמשית שקיבלנו במתנה, פתחתי בחוף סיינט קילדה, שהוא כ-20 דקות נסיעה ממרכז העיר. זה חוף נחמד, ובתקופה הזו לפחות לא מתויר מידי, אז ממש נחמד לעשות הליכה על הטיילת וגם לשכב על החוף לא עם מיליון אנשים. סביב החוף יש המון בתי קפה ומקומות נחמדים לשבת בהם, בחלקם יש גם מוסיקה חיה. ברחוב שמעל החוף יש לונה פארק, וברחוב המקביל אליו, אקלנד, יש מלא חנויות ובתי עסק, ובעיקר הוא מפורסם במאפיות. בצידו האחד של הרחוב תמצאו אחת אחרי השנייה מלא מאפיות, רובן מזרח אירופאיות, רובן מאוד מסורתיות וסביר להניח שעומדות שם הרבה עשרות שנים.
הויטרינות וחלונות הראווה מפוצצים במבחר בלתי נגמר של עוגות, עוגיות, מקרונים, פטיפורים ושוקולדים, ורק נותר לבחור.
ברחוב הזה, נכנסתי למאפיית ״מונארך״ הפולנית, שאת הסיפור המלא עליה תוכלו לקרוא באינסטגרם שלי, סביב עוגת הגבינה המוכנת ממתכון בן מעל ל-100 שנים.
לסיכום, מלבורן היא עיר מגניבה בטירוף. יש כל כך הרבה מה לעשות בה, אני יכולה להמשיך לנצח. אז הנה דברים שלדעתי כדאי לעשות כשמגיעים למלבורן:
מלבורן היא עיר קטנה ואפשר ללכת את רובה ברגל. לפתוח בוקר בהליכה לפיצרוי זה נחמד, כמו גם להתיישב לאכול שם ארוחת בוקר. כוס קפה מלבורני וטוב זה חובה.
הסתובבות בחנויות יד שנייה וכן חנויות ההובי בעיר. במידה וזה יום גשום, מומלץ ללכת ל״מיסייה טרוף״, ולשתות כוס שוקו חם נפלאה שתחמם את הבטן והגוף. במידה ויום נעים, לצאת להליכה על חוף סיינט קילדה, ולהמשיך לטייל על רחוב אקלנד. אם במקרה זה נופל על יום שבת, יש שוק אוכל נחמד בפארק מאלינה.
כדי לראות איפה אתם חיים, נחמד ללכת לגדה הדרומית של נהר יארה, ולראות את העיר בנקודת תצפית יפהפיה, בגשם או בשמש.
אנקדוטה על נהר היארה: בשפות אבוריג׳ינליות רבות, המילה ״יארה״, משמעותה ״הרבה״, בשפות מסוימות משמעותה גם ״מים״. אז כשהגיעו המתיישבים הבריטים למלבורן, ושאלו את האבוריג׳ינים מה זה הנהר הזה, הם אמרו ״יארה, יארה״, יעני – הרבה מים, יעני, יש פה נהר. אז בעצם, השם של הנהר של מלבורן, מילולית, הוא ״נהר המים״.
אם תמשיכו ללכת לכיוון דרום לאחר שחציתם את הנהר, תבחינו במה שדומה למגדל אייפל קטן. זה בית האומנות. בו, ובמבנה שלידו, תוכלו לראות תערוכות מסוימות שמשתנות עונתית, נגיד עכשיו יש תערוכה של בנקסי, ושל קיילי מינוג.
אם תמשיכו ללכת עוד דרומה, תגיעו למקדש הזיכרון. זוהי הליכה נחמדה, כי היא מעט מתרחקת מהרעש של מרכז העיר, ואם עולים אל המרפסת בקומה השנייה של המקדש, מקבלים תצפית פנורמית יפהפייה של העיר.
דבר אחרון ששווה לעשות בעיר, וזה שווה בכל מחיר – הוא ללכת לראות אומנות רחוב. מלבורן מפורסמת באומנות הרחוב שלה, שבשונה מגרפיטי, היא חוקית.
אחד הרחובות הכי מפורסמים לראות בהם אומנות רחוב הוא רחוב יו״הוזייר״, אבל יש בעוד הרבה רחובות, בעיקר קטנים וצדדיים, התרחשות אדירה. יש סיורים שייקחו אתכם לרחובות האלו, ואם אתם מכירים מישהו מקומי שווה לבקש ממנו שייקח אתכם כי זה משהו שבאמת לא כדאי לפספס.
מה שמגניב באומנות רחוב במלבורן, היא שיש מוסכמה שהכל זמני. אם הציור יוצא דופן ביופיו, הוא יישאר זמן רב יותר על הקיר. לפעמים חודשים. ככל שהציור ממוצע, כך יציירו עליו מהר יותר. וזה קול. רחובות כאלה, כמו הוזייר, כמו ac/dc (כן, על שם הלהקה), משנים את פניהם כמעט לחלוטין בפערים של שבועות.
אז זהו. סקירה מאוד כוללת אבל ספיציפית ככל הניתן של אחת הערים הכי מגניבות והכי עירוניות באוסטרליה.

עד הפוסט הבא – ג׳דיי מייט!


אני שמחה לספר על הפרויקט החדש שלי.
זהו פרויקט באתר הדסטרט שמטרתו לגייס כסף כדי להפיק את ספר האפייה הראשון שלו.
אני מזמינה אתכם לקחת חלק, הביטו בפרויקט – יש סרטון נחמד ופירוט על מה אני עושה.
בבקשה, תמכו כפי יכולתכם, וספרו לחברים וקרובי משפחה, כדי שביחד נצליח להגשים את החלום הזה.

תגובות

רשומות פופולריות