יש רגעים שבהם חשוב לחזור לבייסיק
ספרים. למה ספרים?
כשהייתי ילדה, וגם לאורך כל גיל ההתבגרות, אחד התחביבים האהובים עליי, היה ללכת לחנות הדיסקים. הייתי הולכת לשם המון. מסתכלת מה חדש, הולכת קצת לישנים, קצת לקלאסיקות, שומעת כמה דברים, מתלבטת, ובד״כ יוצאת משם עם 4-5 דיסקים חדשים.
רעננה הייתה אז בשיא פריחתה והיו בעיר 2 חנויות דיסקים שוקקות, אחת בשם ״תמוז״, במרכז אלרם, והשנייה בת לרשת ״צליל״ במרכז גירון.
כשבגרתי וגרתי לתקופה בירושלים, התו השמיני הפך לבית שני, וכל זאת בימים בהם כבר יש בעולם ממשקים להורדת מוסיקה, mp3 זה שם דבר, אפילו אייפודים כבר יש. אנשים כבר דיברו על זה שעוד מעט לא יהיו יותר דיסקים. אני, המשכתי לקנות דיסקים, להאזין לדיסקים, אפילו הסתובבתי עם דיסקמן!
הזמן חלף, וחנויות הדיסקים האלה של ילדותי כבר נסגרו. אף אחד לא קונה יותר דיסקים, אפילו לא אני. כל הכבוד שון פארקר, הובלת אותנו אל העתיד. תקליטים, כן קונים היום. אבל לעניין הזה אחזור מאוחר יותר. תזכרו - תקליטים.
חשוב להדגיש שאני עדיין חיה בעולם לא פחות מוזיקלי, פשוט החלטתי להתקדם עם העולם ולמען האמת, זה לקח זמן אבל זה קרה. אם להיות כנה לחלוטין, עדיין יש לי את כל הדיסקים שלי. מדובר באוסף של כ-400-500 אלבומים. רק אומרת.
אבל למה אני מספרת את הסיפור הנוסטלגי והיפה הזה?
כי במשך שנים ארוכות, אני שומעת את אותם הדיבורים גם סביב עולם הספרים.
בגלל שכאמור, נגמלתי מהעניין הזה של לשהות בחנויות דיסקים, מצאתי בית אחר. כשגרתי בניו יורק, מצאתי חנויות שהצליחו להכיל את הצורך הזה שלי. חנויות שמוקדשות כולן אך ורק לספרי בישול ואפייה, או אפילו אגף בתוך חנות ספרים, אבל קומה שלמה, שהיא אגף שמוקדש לבישול, אפייה וכימיה של העניין. אני קוראת גם ספרים שלא עוסקים באוכל. אבל לספרים הללו, אני אובססיבית באמת.
יום אחד עברתי ליד חנות ״בארנס׳נ נובל״ בניו יורק עם אחי והוא אמר ״זה כל כך עצוב״. מבולבלת, שאלתי אותו מה עצוב. ״זה רק עניין של זמן״, הוא ענה לי. ״החנויות האלה, זה עוד מעט ייגמר״.
למי שכמוני, גדל בשנות ה-90, או סתם יש לו חיבה ללהיטים הוליוודיים עם טום הנקס ומג ראיין, אולי גם יש פינה חמימה בלב לסרט ״יש לך הודעה״, שבתקופה שבה הסמארטפונים והפייסבוק עוד לא היו בחיינו, מגולל עלילה על זוג חברים לעט (או למקלדת), שמתכתבים מבלי שהם מכירים האחד את השנייה, ובעצם האחת מנהלת חנות ספרים קטנה וותיקה במנהטן, והשני בעל טייקון ספרים שהולך לגרום לה לפשוט את הרגל.
בעוד שהסיפור הזה מקסים, הוא מאוד מאוד עצוב. הוא מאוד מאוד עצוב גם, כי זה עוד לא הסוף.
גם חנויות הספרים הגדולות, נסגרות וככל הנראה ימשיכו להיסגר. כי את הספרים שאנשים קונים, הם יכולים למצוא און ליין, ולאו דווקא כדי להזמין אותם בכריכה קשה הביתה.
בעידן שבו קינדל ואייפד משמשים כמכשירי קריאה, כמעט ולא צריך באמת להדפיס ספרים.
האמנם?
תראו. אמרתי שאני אמשיך לקנות דיסקים, הפסקתי. נפלתי, אני מודה. אבל אני מצהירה בריש גלי, שאני לא מפסיקה לקנות ולקרוא ספרים. אין לי קינדל. אני ממש לא קוראת ספרים באייפד. אני מטיילת המון, וזה מעולם לא נראה לי כזה מסובך לקחת ספר בתיק. אני עושה את זה כל חיי הבוגרים. אתם יודעים מה, אני גם בטוחה שאני ממש לא היחידה. אבל ממש.
אמרתי שאחזור לעניין הזה של תקליטים. אנשים קונים תקליטים. אחת ההוכחות לכך, היא שחנויות תקליטים מוסיפות ונפתחות. אומנים מוציאים תקליטי ויניל, ואלו נמכרים חדשים בקצב עולה.
אני חשבתי שזה קטע היפסטרי. כאילו, זה אירוני, כאילו. כאילו, אני רוצה להיות שונה, אבל דומה, אז אני מקשיב לתקליטים.
לפני כן, חשבתי שזה בגלל הסאונד היחודי.
אבל טעיתי. פעמיים. הבנתי את זה רק לפני כמה שבועות. הלכתי בסידני, ברחוב בו כל חנות שנייה הייתה חנות יד שנייה, או חנות וינטג׳. על פניו - היפסטרי. אכן. אבל אז הבנתי שמדובר במשהו עמוק הרבה יותר.
דווקא בעידן שבו הכל קורה בסמארטפון, שמוסיקה היא אפליקציה שפותחת לנו את כל העולם, שכל הספרים וכל המידע, אפילו כבר לא בהקשת כפתור, אפשר לפנות לכל אדם ברחבי הכדור, דווקא בעידן הזה - אנשים כמהים, אנשים צמאים, למשהו אמיתי. אלו התקליטים.
תקליטים, משמשים אנקדוטה, לכך שאנחנו עדיין חיים. שאנחנו לא רובוט. מכירים את זה, שלפעמים איזה אתר באינטרנט שואל אתכם ״אתה רובוט?״ אז כזה. לפעמים, נראה לי שאפילו אנחנו לא בטוחים.
כשהייתי ילדה, הייתי רואה המון MTV. הייתי מחכה שעות אם צריך, שהשיר שאהבתי באותה התקופה יתנגן. וכשהוא התנגן, כמה שהתרגשתי. זו תחושה שלילדים היום אין.
אין היום לבני נוער את הקטע הזה, של להתרגש כשמשמיעים את השיר שלהם בטלוויזיה או ברדיו. גם אין להם צורך, לא בטלוויזיה ולא ברדיו. יש להם יוטיוב. איימיוזיק. ספוטיפיי. פנדורה.
אין להם מושג מה הקשר בין קסטה של מוסיקה לבין עיפרון. אין להם מושג איך להשתמש בווקמן. אין להם מושג איך זה לשים סלוטייפ על הקסטה ולחכות ברדיו שהשדרן יפסיק לדבר כדי להקליט לעצמך ״מיקס טייפ״.
אבל לחלקם, כמו לרובנו, עדיין יש את החוויה של ללכת לחנות ספרים או לחנות ציוד משרדי. להסניף את הריח של הדפים החדשים, לדפדף בספרים או במחברות, לקנות ספר, ולהתרגש, מהרגע היפה הזה, בו יתחילו לעלעל בו.
ספרים הם דבר אמיתי. הם דבר מוחשי. הם פיסת תרבות שאי אפשר לקחת מאיתנו. הם הולכים אחורה הרבה לפני הדיסקים, והרבה לפני התקליטים. אני מאמינה שהם גם תמיד יהיו שם.
אז אם אתם איתי עד כאן, וירדתם לסוף דעתי על ״למה ספרים״, אמשיך לנקודה הבאה:
למה הספר שלי?
תראו. יש משהו שמצריך מידה מסוימת של מגלומניות בסיפור הזה של לשווק את עצמך, ואחרי הרבה התחבטויות בעניין, אני מתחילה להבין שאין ברירה אלא להיכנע לזה.
אני כותבת ספר. האמת, שזה כל כך הגיוני לכתוב על הספר הזה פה, בבלוג הזה, החמוד והצנוע הזה שלי, שהתחלתי לכתוב אותו לפני שנה וחצי ״למגירה״, שהתגלתה כמגירה די פרוצה.
אז בזכות הבלוג הזה, והרבה בזכותכם, כן, כן. אתם, שקוראים את המילים האלה כרגע, אני כותבת ספר.
אני כותבת את ספר האפייה הראשון שלי. בו אני אשלב מתכונים פשוטים וברורים, שכולם יכולים להכין בבית, ומתכונים גם יותר מסובכים, שמאפיינים את המגמה שהעולם הולך אליה היום מבחינת קונדיטוריה ואפייה, ובעיקר, את הדברים בהם אני מאמינה.
למה כדאי לתמוך בספר שלי? למה כדאי לקנות אותו? למה בעצם לתת לספר שלי זכות קיום? מה הופך אותי למיוחדת?
אין מה לעשות. זה מה שכולם רוצים לדעת. איפה הספר הזה יחדש לנו? למה הוא שונה? למה להוסיף גם אותו למדף?
אני אגיד את האובייס: הדברים שלי יש להגיד, הם שלי. אף אחד לא יכול לספר את הסיפור שלי חוץ ממני. אף אחד לא יכול ללמד את המתכונים שלי טוב ממני. זו האמת, ואני עומדת מאחוריה.
בנוסף, אני חושבת שקורה אצלי משהו די מעניין.
אני אמנם כותבת את הבלוג הזה, שהתחיל כיומן מסע, והפך להיות יומן מסע אינטר-גלקטי, בו אני מספרת לכולם על מסעותיי השונים והמרתקים ברחבי הגלקסיה. ובעוד שזה מקסים, לטעום את המאכלים המקומיים בכוכבים רחוקים, יש פה משהו מאוד חשוב ומאוד בסיסי שאסור לשכוח:
אני שף קונדיטורית.
זה המקצוע שלי.
למדתי את זה. סיימתי בהצטיינות, על הבמה ב״קארנגי הול״. קיבלתי את התעודה שלי מאיירון שף בובי פליי.
וזה עוד כלום. עבדתי במהלך הקריירה היחסית קצרה שלי אצל גדולי השפים, בארץ וגם בעולם.
למה אני מספרת פה את תקציר המגלומניה הזה? כי כנראה שאני יודעת על מה אני מדברת.
לי נגיד, לקח שנים להבין את זה. לקח לי שנים להבין, שאני יודעת על מה אני מדברת. שיש לי הרבה יותר ידע ממה שאני מבינה. שאני משתמשת בו כבר כמו שאני משתמשת בריאות שלי כדי לנשום.
לאחרונה אני גם שמה לב שיש איזו ייראת ספק כבוד ספק פחד, בקרב האנשים הסובבים אותי. אנשים מפחדים לבשל, להאכיל אותי. שזה קצת מוזר, וקצת מבאס. אבל אני לוקחת את זה למקום חיובי ורואה בזה נטו מחמאה. (למרות שבחייאת, די כבר, תאכילו אותי, אני אשמח, לא צריך לפחד).
זה נכון שיש גם הרבה אנשי מקצוע טובים ומוכשרים בתחום שלי. חד משמעית. לא רק זה, גם יש פריחה יפהפיה בשנים האחרונות, בה עוד ועוד אנשים נחשפים לעולם המטבח והקונדיטוריה המקצועיים, ומנסים את מזלם ונכנסים אליו. נכון, לא כולם יישארו בו. וזה ממש בסדר. אבל אפילו להיכנס כדי לקבל כוויה קטנה, זה מספיק בשביל להצית אש גדולה.
אש גדולה, יש לי.
תמיד הייתה לי. לזה ישים לב כל אדם שיפתח איתי בשיחה על מה שאני עושה. הוא יפתח, ואני כבר אשתלט על השיחה וכעבור שעה קלה אגיד ״סליחה, אני מצטערת שנאמתי / חפרתי לך...״ לרוב, אנשים מביטים בי המומים, לא כועסים כלל, אבל נדהמים מהתשוקה הגדולה שיש לי למקצוע שלי.
זה לא רק למקצוע שלי. זה הרבה מעבר למקצוע. אוכל, זה עניין הרבה יותר גדול מעבודה. זה משהו שכולנו עושים, כמה פעמים ביום, כדי לחיות. גם כדי להנות. זה משהו שמשפיע על העולם שלנו, על האדמה, על המים ועל האוויר שאנחנו נושמים. בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לא. אוכל, זה עניין כל כך הרבה יותר גדול, ממקצוע.
אני יודעת את כל זה. אני כותבת על כל זה.
אני חושבת על הדברים האלו חלק גדול משעות העירנות שלי.
אז זו הדרך הקצרה, יחסית, שלי, לספר - מה מייחד אותי, ומה מייחד את הספר הראשון שלי.
תראו. אני גם יכולה לכתוב אילו מתכונים יהיו בספר, כדי למשוך את תשומת ליבכם ותגידו ״וואיי, ברור... חייב את המתכון לבייגל דלעת ערמונים עם מחית ערמונים ביתית. עכשיו אני אקנה את הספר!״
אבל אני לא מתכוונת לכתוב כאן רשימה.
אם אתם כאן, אם קראתם את כל זה, סימן שאתם יודעים מי אני. אולי אתם עוקבים אחרי, אולי לא. אבל אתם כנראה יודעים. אז אם אתם פה, ואתם מאמינים בי, אתם אוהבים ספרים, אוהבים דברים אמיתיים, גם כי אולי יש סיפור טוב, וגם כי אולי תלמדו משהו חדש, אני מבקשת מכם, בכל לשון של בקשה:
תמכו בפרויקט שלי. תמכו בפרויקט גיוס ההמונים להפקת הספר הראשון שלי.
כי הוא יצא רק בעזרתכם. רק במידה ונצליח לגייס את כל הסכום, אצליח להפיק השנה את ספר האפייה הראשון שלי. אז קחו 5 דקות. תקנו ספר. אולי, תקנו גם אחד לקרוב משפחה או לחבר שעוזב את המשרד. אם בא לכם בכלל לעזור, תביאו עוד 3 תומכים. זה הכל.
כל תמיכה, תקדם אותנו.
כל הפרטים על הפרויקט ותמיכה בלינק: tinyurl.com/liorsproject
תודה רבה!
ליאור.
תגובות
הוסף רשומת תגובה