המסע היפני שלי, חלק שני

ביום ראשון בבוקר, התעוררתי באוסקה. יצאתי לשתות קפה, ארזתי חפצי, ושמתי פעמי אל עבר תחנת הרכבת, אל היעד הבא - טוקיו.
אחרי טעות תמימה בה מצאתי את עצמי על רכבת מחלקה ראשונה, הורדתי מרכבת מחלקה ראשונה, ועליתי על הרכבת הנכונה לטוקיו, 3 שעות תמימות אח״כ וכאב ראש אחד גדול, הגעתי לטוקיו.
נעמה גאון כבר הכינה לי את השטח, הכינה את הטוקיואים לבואי, דאגה שהעיר תפרוש את מיטב מטעמיה בפנינו לקראת ראש השנה העברי. כיאה לעבריה טובה.
את נעמה פגשתי בלב שינג׳וקו - השכונה בה התגוררתי בשבוע האחרון והיא לב ליבה התרבותי של טוקיו. את שינג׳וקו, אפשר להשוות במידת מה לטיימס סקוור בניו יורק. עם הבדל אחד מאוד משמעותי - שינג׳וקו היא לא מוקד תיירותי בלבד. תוכלו למצוא שם את כל מה שבאמת קורה, בחיי הלילה של טוקיו, המון מקומיים, המון צעירים, המון אומנים, בעיקר - המון.

הראמן הראשון בטוקיו - ראש השנה עם נעמה
כפי שכבר ציינתי, מרגע שהגעתי למדינה הזו, פי פעור. בטוקיו, קשה להישאר אדישה לכל המתרחש. ומתרחש! אז קודם כל, נעמה ואני הלכנו לאכול ראמן ולציין שנה חדשה.
רוב מסעדות הראמן פה (והקארי, וטונקאצו, ועוד כל מיני), מתנהלות בשיטה שבה יש מכונה בכניסה למסעדה, לפעמים עם כיתוב ביפנית, לפעמים גם עם כיתוב באנגלית, לפעמים יש תמונה, משלמים במזומן למכונה ומקבלים כרטיס. את הכרטיס נותנים לשף או למלצר כשמתפנה מקום ישיבה בד״כ, אוכלים והולכים. זו שיטה מאוד נפוצה ויעילה ביפן, לרוב במסעדות כאלה יהיה תור מחוץ למסעדה, אם הן מסעדות מאוד טובות, אפילו תור ארוך.
אז התעדכנו באירועי השבוע, התענגנו על ראמן נפלא, ואז נעמה הראתה לי איפה אני חיה.

נ. גאון ואנוכי - סלפיש
את הבוקר הראשון שלי בטוקיו, התחלתי בקומת האוכל של כלבו איסטן, בשינג׳וקו. בטוקיו, אין קניון שאין בקומה התחתונה שלו קומת אוכל, או שתיים - כמו בשיבויה. 
קומת האוכל באיסטן פחות אהובה עליי מזו בשיבויה, אבל יש למצוא בה מציאות. כמו אבקות שונות ומשונות שלא תראו במקום אחר, ולרוב יהיה כתוב עליהן באנגלית, מיני מיסו שונים, מיני חומרי גלם וכו׳ וכו׳. מה שבטוח זה ששוה לעשות סיבוב, גם אם לא קונים כלום.

דברים שמוצאים רק בסופר ביפן, צנצנת אומאמי
חביות של מיני מיסו שונים
הצצה אל רחבת האוכל בכלבו איסטן
או שקונים קפה ומאפה ומתחילים את היום. 
היום שלי המשיך, עם נעמה ובחור אירי בשם פרייזר. נפגשנו באקיהברה - רחוב גדוש חנויות אנימה ומנגה. לא רק ספרים, לא רק מה שחשבתם.

דניש מפחיד
אנקדוטה על הרכבת וכן על שוטטות ברחוב - 
קשה להתעלם מהמראות השונים כל כך. נפוץ מאוד לראות אנשים הולכים עם מסיכת מנתחים, כדי לא להידבק במחלות מדבקות, אבל מה שיותר מעניין בעיני, הוא להסתכל על הסטייל של כולם. כמה שיק, כמה פשוט וכמה יפה. כמו כן, כמה מתסכל... שהרי עלינו, כל הבגדים החמודים והשיקיים שהיפניות מתהלכות בהם, ייראו כמו דודות ממאה שערים. גם הגברים, מטופחים ולובשי חליפות, נדיר מאוד לראות גברים עם שיער פנים כאן.
כך נראית נסיעה קלאסית בסאבוואיי
ואז פגשתי את נעמה ופרייזר!
פרייזר בחור חמוד מבלפסט, אירלנד, שיש לו כמות מעט מטרידה של ידע על אנימה, משחקי מחשב, ובכלל תרבות צעירים יפנית. למה זו כמות מטרידה של ידע? כי הידע עצמו הוא מעט מטריד.
שלא תבינו אותי לא נכון, מדובר בנושא מרתק ומחקר אנתרופולוגי בנושא בטח יהיה מדהים.
אז נתחיל דווקא מהארקיידס, אולמות המשחקים הענקיים. יש כאן בניינים, בני כמה קומות, שמוקדשים כולם למשחקי וידיאו מכל מיני סוגים. לפעמים יש תור בכניסה למקומות האלה, לפעמים לא. כשנכנסים פנימה, לרוב יש מוזיקה חזקה מאוד ומעט מבלבלת, כי מגיעה מוזיקה שונה מכמה מקומות במקביל, וגם רעש מהמכונות השונות. חלק מהמקומות הם כאלה בהם מותר לעשן, וזה מורגש מאוד. זה דבר מדהים לראות. אנשים בחליפות, מגיעים לשם בהפסקת הצהריים, ופשוט עפים על המשחקים האלה עד שהם צריכים לחזור למשרד. אסור לצלם שם, לכן אין לי ממש איך להסביר, זה דבר שחייבים לראות.
כמובן שכולם יכולים לשחק, לרוב בקומות התחתונות יש משחקים פשוטים יותר, לצוד בובות עם מצבט, וכו׳.

חנויות אנימה באקיהברה
נמשיך לאנימה. אנימה זה גם ספרים (כמו קומיקס, או ״רומן מצויר״), זה גם משחקים, גם סרטים - זו תרבות שלמה. מוקדשות לעניין המון חנויות, בעלות קומות מרובות. לרוב, זה מתחיל תמים. באופן יחסי מאוד. אבל זה במהרה הופך להיות אחד הדברים הכי מטונפים שתראו בחיים שלכם.
ראינו בהרבה חלונות ראווה של החנויות האלה, פוסטרים שמפתיע לראות בסביבה בה יש ילדים.
אבל שוב, זה כביכול תמים. כביכול פשוט סיפור תמים. לרוב עומדת במרכז גיבורה, אישה, לרוב יש לה כוחות, לרוב היא לוחמת. כך גם במשחקי הוידיאו.
לרוב החנויות, יש קומות 18+, וככל שמתקדמים בקומות, כך החומרים נהיים יותר ויותר הארדקור. 
אנחנו עברנו את המחסום הזה פעם אחת, כי בכל זאת, זה מרתק. אבל כשראינו פורנו ילדים... הסתובבנו ולא חזרנו. יש דברים שהם פשוט קשים לעיכול. 

כרטיס אותו מקבלים ברשת "maid-caffe"
עוד דבר נפוץ, הוא לראות מחוץ לבתי עסק, עובדים של אותו המקום שמזמינים אנשים להיכנס. לעתים תראו בחורות בבגדי משרתת. הן מזמינות אתכם להיכנס ל-maid  caffe, מלשון משרתת, או שפחה. אם אתה גבר, הן יקראו לך ״מאסטר״, ואם את אישה, הן יפנו אלייך כ״פרינסס״. 
חשוב לציין, שאין פה קטע מיני. זו לא זנות. לא עד כמה שאני יודעת לפחות. הבחורות האלו מתייחסות אל הלקוח כמשרתות לכל דבר, מביאות לו דברים, כולל כרטיס בו הוא מורשה כ״מאסטר״, ויכול לצבור נקודות.
חוויה אנתרופולוגית, כבר אמרתי? 
לא הכל נשאר תמים, וכמובן שבטוקיו וביפן בכלל גם יש את הצדדים היותר בוטים והארד קור, לגמרי. יש פה דברים משוגעים. אבל אלה, דוגמאות לדברים יחסית תמימים.

קארי יפני
מבחינת מזון - אם עדיין חשבתם שאוכל יפני זה רק סושי, או סושי וראמן, נכונה לכם הפתעה גדולה. אחת התגליות הנפלאות שלי הטיול הזה, הוא הקארי היפני. שזה כמו קארי, בהרבה יותר טעים. אפילו ברשת יחסית ג׳אנקית בשם ״קוקו קארי״, תוכלו למצוא יופי של אוכל. מנות מגוונות, וטעים שזה משהו.

אקיהברה, טוקיו
טאיקי זה קינוח מגניב. בלילה כמו של וופל, ממולאת לפי המסורת באזוקי, מחית שעועית אדומה מתוקה. ניתן למצוא גם במילוי קרם פטיסייר וניל, שוקולד, בעונה גם דלעת וכו׳. תוכלו לראות דוכנים שלהם ברחוב. שווה לנסות!

טאיקי
הצצה אל רחבת האוכל בהיקארי, שיבויה

שמתי לב למשהו בחודשים האחרונים, והתחלתי לחבר את הנקודות. אפשר לראות היום בפריז, הרבה מאפיות עם זיקה יפנית, הרבה פעמים של שפים יפנים. אותו הדבר ביפן, רק הפוך. פטיסרי צרפתי זה דבר עצום ביפן. גם נפוץ מאוד למצוא מאפיות וסתם חנויות עם שמות צרפתיים. גם בספרים ובסרטים, התחלתי לשים לב לקשר הזה. נגיד, אחד הספרים המקסימים בתבל, ״אלגנטיות של קיפוד״ (אם לא קראתם, אותו לקרוא, יש גם סרט צרפתי מקסים).
אני מסתובבת ברחובות ביפן כבר 10 ימים ומרגישה שאולי זה בראש שלי, אבל בטוח שיש כאן משהו מעבר, זה מכוון.
אז קראתי קצת בנושא. וגיליתי כמה דברים מאוד מעניינים.
אני גיליתי שהקשר המיוחד שבין צרפת ליפן, התחיל כבר לפני מאות בשנים. זה התחיל במקרה, אבל ממקום דיפלומטי, וכך זה המשיך במשך תקופה ארוכה. לקראת סוף המאה ה-19, זה נהיה קשר משמעותי גם מבחינה צבאית, ועם השנים שתי התרבויות מצאו נקודות השקה רבות, הנוגעות בפן האומנותי, הקולינרי, הכלכלי וכו׳.
אחד הדברים היותר מעניינים שאני גיליתי, הוא שהנשיא לשעבר של צרפת, ז׳אק שיראק, היה מה שנקרא ״ג׳פאנופיל״, כן, מסתבר שיש חיה כזו. הוא ביקר ביפן יותר מ-40 פעם (!), שזה יותר מכל מנהיג אחר מחוץ ליפן. שיראק היה מומחה ליפן. יפן וצרפת היום ידועות בהקשה שלהם הרעיונות וביצועים בתחום הקולינריה, הפטיסרי, ואומנויות המטבח באופן כללי. עוד לא דיברתי בכלל על מנגה, אנימה, או... נשק גרעיני.
בכל אופן, מסתבר שהקשר הזה באמת לא היה אצלי בראש. מסתבר שזה ממש אמיתי. מסתבר, שאני לא הראשונה שהתאהבה בצרפת ואז גם ביפן. 

מה זה האמנטאשן?! כן, מוזר לא?
הפירות ביפן על פי רוב הם ענקיים. תפוח אחד בגודל של 3 תפוחים אצלנו, ענבים בגודל של תמרים ועוד ועוד. מידי פעם, צריך קצת להתנקות מכל הסוכר וכל האומאמי, ופרי אחד פה בסופר הוא על משקל ארוחה, וזה שווה. כדאי להקפיד אם קונים פירות לקנות אותם באמת בסופר, שם הם זולים יותר. אפשר למצוא גם תפוח ב-1000 ין וזו לא עסקה טובה במיוחד. אני קניתי בשיבויה תפוח בגודל החיים בפחות מ-200 ין.

תפוח ענק וציצים. דוגמא לדבר אחד שנפוץ ביפן, ושניים שפחות.
סושי, בקליל
כבר שבועיים שאני שרה את השיר "harajuku girls", של גוון סטפני. כל כך חיכיתי להגיע סופסוף לרחוב הארג׳וקו המפורסם!!!
אני מודה שזה מגניב אבל מאוד שונה ממה שציפיתי למצוא. האמת היא שרוב קהל היעד של החנויות בהאראג׳וקו הן תיכוניסטיות.
האראג׳וקו הוא רחוב שמתפקד כסוג של מעצמת אופנה בטוקיו. רחוב קטן, הומה אדם, מלא בחנויות הכי קיטשיות בספר. יש משקפיים מכל מיני סוגים וצבעים, תיקים ותרמילים, בגדים, סגנון גותי, סגנון ״סקול-גירל״, חנויות לשיער, חנויות לציפורניים ואיפור, חנויות נעליים עם פלטפורמות שלא האמנתי שבאמת קיימות, חנויות תחפושות, פיאות, חנויות ממתקים, קרפריות, חנויות גרביים והלבשה תחתונה, חנויות תכשיטים, והמון ילדות יפניות שמתרוצצות ממקום למקום ואכן  הולכות עם כל הנ״ל.
חלון ראווה טיפוסי ברחוב האראג׳וקו
מאוד מצחיק לראות את העיר מתחפשת בסתיו, יש פה נושא חזק של האלווין, בכל בתי הקפה, החנויות, הרחוב, זה ממש מצחיק. מלא קינוחים ואוכלים עם דלעות, דווקא מעניין ויפה לראות.

טרפת האלווין
טונקאצו זה אוכל מטוגן. זה יכול להיות עוף, חזיר, אויסטרים, פירות ים. לרוב מוגש עם אורז לבן, מרק מיסו וסלט כרוב לבן. מאוד מאוד טעים. במסעדה של טונקאצו, פגשתי את נעמה ואת אורן והילה, שנחתו בטוקיו ערב קודם.

טונקאצו - ערב פרידה מנעמה, ברוכים הבאים להילה ואורן!
ה-ראמן ה-כי טו-אוב שאי פעם אכלתי. זו המלצה של גל (פתיתים), והשם של המקום ביפנית - גשו לאינסטוש שלי ולכו לפי שורת הלוקיישן. לא תצטערו!
מדובר באיטריות ראמן עבות ונפלאות, עם סוג של רוטב ולא ציר, כמו שבד״כ מגישים ראמן, בטן חזיר בגריל, אצות, תבלין חריף, שום, בצל ירוק, בשר טחון וחלמון ביצה. מערבבים הכל ביחד ומתקבל משהו קרמי ופשוט מושלם. כמו שגל הגדיר ״הלאב צ׳יילד של ראמן וקרבונרה״. כשמגיעים לסוף, לעומת ראמן בו נותרים עם מרק, פה נשארים עם רוטב ומעט איטריות. מקובל להחזיר לטבח את הקערה, הוא ישים בה אורז לבן מאודה, שתאכלו עם שארית הרוטב. פשוט תענוג. חזרתי לשם פעם נוספת והצטערתי שאני לא יכולה לקחת את המקום הביתה.

דברים שחשוב לדעת על שוק הדגים בטוקיו:

1. עד לפני כמה שנים השוק היה משמעותית פחות מתויר. גל של תוכניות טלוויזיה ומדריכי טיולים קולינריים שהמליצו עליו הפכו אותו לאחד המוקדים הכי מתוירים כיום בעיר.
2. חשוב להגיע לשוק מוקדם, אבל תלוי לאיזו מטרה.
3. מי שרוצה להגיע למכירה, מכירת הדגים, היה רצוי שיגיע לשוק כבר ב-1:00 בלילה (!), ויעמוד כמה שעות בתור עם שאר המשוגעים.
4. יש רבים שגורסים שכדאי לקום ב-3:00-4:00 ולרוץ לשוק.
5. אני הגעתי לשוק ב-8:00, כמו עצלנית שאני. היה עוד לא מעט מה לראות. אפילו התגנבתי לשטח האסור, שהתיירים לא אמורים להתגנב אליו לפני 10:00 בבוקר.


בוקר טיפוסי בשוק הדגים
תגיעו מתי שתגיעו, העיקר שתגיעו. כי שוק זו חוויה. לא משנה איפה נמצאים בעולם, לא משנה מה הנושא. שוק, זו חוויה. שוק, זו חגיגה. שוק - זה שוק. 
בואו לשוק!
תעמדו עם כולם בתור לסשימי ב-8:00 בבוקר. פעם חשבתם שתאכלו סשימי בשעה כל כך מוקדמת? טוב, זה יותר הגיוני אם קמתם בשעה 4:00. תסתובבו בין הדוכנים הנפלאים, בין אם התיירותיים יותר והתיירותיים פחות, תמצצו זרועות סרטנים, תאכלו אויסטרים ברולה, מוצ׳י של בוקר.... שוק - זו חגיגה!
אנחנו הסתובבנו שם עד סביבות הצהריים, משם היום ממשיך בפול אנרגיה.

פה עושים קסמים ואוכל

אחדים אוהבים מזון מיובש
ארוחת בוקר לגיטימית בשוק הדגים, עם ים ועומר
אני בטוחה שכתבתי חלק מהדברים גם בפוסט הקודם, אבל לצורך הריענון:

מה זה מוצ׳י?

קינוח בסיסי יפני מאוד מאוד נפוץ, בצק אורז, ממולא בד״כ במחית שעועית אדומה מתוקה. זה מרקם שאנחנו לא כל כך מכירים ולא רגילים לו, אבל הוא מקסים ונפלא. חשוב לבוא למקום עם נפש מעט הרפתקנית, כי יש לו להציע לחיך שלנו דברים שהוא עוד לא חלם עליהם.

מוצ׳י - אחד הקינוחים הכי נפוצים ומסורתיים ביפן.
תצוגת תכלית של אבו-נפחא
תצוגת תכלית של סכינים
שני מקומות הקרובים האחד לשני הם אסוקאסה, וקאפאבאשי.
אני אמנם, הייתי בדרכי לקאפאבאשי, אבל עברתי בדרכי גם באסוקאסה. מדובר בשני אזורים, רחובות, הקרובים האחד לשני, לא רחוק ממגדל טוקיו, אותו רואים למרחקים. אסוקאסה הוא מקום מקסים, גם כי יש בו מקדש, וגם כי יש בו שוק. כבר ציינתי ששוק זו חגיגה? בשוק יש מיני מסעדות קטנות ודוכני אוכל וגלידה, תכשיטים ובדים.
אבל באמת שחלפתי על פניו כי המטרה שלי הייתה אחרת בכלל.

מגדל טוקיו 
 
קודם כל, תיכננתי לאכול ארוחת בוקר במקום שנעמה המליצה לי עליו. מקום בו יש ג׳לטו מאצ׳ה ב-7 דרגות טעם! וואו!!
בשבועיים הקצרים שלי ביפן, שמעתי הרבה דעות לכאן ולכאן. מביני עניין, כמו גל לדוגמא, טוענים שיש גלידה נדירה במכולות ביפן ששווה לחפש אותה כי הטעם שלה גורם לכל גלידות המאצ׳ה של ״האגן ד׳אז״ להיעשות לפתע מצועצעות ומתוקות סתם. הוא אפילו כיוון אותי בדיוק איזה ארטיק לחפש. אבל אני מודה, בעוד שנכנסתי לכל מכולת בדרכי, בין אם הייתי רעבה או לא - לא מצאתי את הארטיק הזה. לכן, אני מציבה לי את זה כמטרה לפעם הבאה. 
מאידך, כמעט כל מאכל שטעמתי בטעם מאצ׳ה, או עם מאצ׳ה, היה מוצלח. אבל שמעתי על כל מיני תיירים ישראליים שהפיצו שמועות בכל מיני קבוצות בפייסבוק ״להתרחק מהירוק הזה, זה לא טעים״. ובכן - ראש פתוח? כבר אמרנו? כמו שקפה ובירה הם טעמים נרכשים, בלעדיהם קשה לי לדמיין את חיי כיום, אני מוכנה להתפשר ולהגיד שגם מאצ׳ה היא טעם נרכש. אבל אני לא חושבת שזה דבר שלילי.
״אני ממש רוצה לשמוע מה דעתך על המקום הזה״, אמרה לי נעמה, יום לפני שעזבה אותנו ונסעה לה לברצלונה. מסכנה כזו.
אני גם הייתי סקרנית. גלידה מאצ׳ה בדרגה 7, נשמעת משהו מר מאוד. כהה מאוד, עמוק ואפל, ובאמת - לאו דווקא טעים.
הייתי חדורת מטרה והגעתי אל הג׳לטריה, שם כמובן, ילדות קטנות בחצאיות ביה״ס כבר עמדו בתור. 

ג׳לטו 7 דרגות טעם של מאצ׳ה

״אני יכולה לטעום?״

שאלתי, כמו שהייתי שואלת בכל גלידריה, מה. אם אני לא אוהב?
״לא״, ענו לי. וואו, איזה סטנדרטים, חשבתי לעצמי. או - שכולם שואלים את זה והם חוששים שאנשים לא יקנו?
״אני יכולה 2 טעמים?״ שאלתי. כי... נו מה? אם אני לא אוהב?!
בכל אופן, לקחתי כדור בדרגה 5, עליו נעמה המליצה בחום, ועוד אחד דרגה 7, כי חייבים.
האמת? היה ממש ממש טעים. מאוד מאוד מיוחד. ובעיקר - מומלץ בחום! 

כדור אחד דרגה 5, כדור שני דרגה 7. פייר - אחד הטעימים!
המשכתי אל עבר המטרה השנייה שלי. קאפאבשי. רחוב החנויות לעובדי המטבח וחובביו.
או - רחוב הקניות האסורות.
אין לי מילים לתאר את הרחוב הזה. השפע, זה לא יאומן. כמויות של ציוד, שלא חלמתי לראות כמותן במקום אחד.
הסכינים, הו, הסכינים. הקורצנים, התנורים, המחבתות, המערוכים, התרוודים, המברשות.... הכל. זה פשוט דבר ששווה לראות בעיניים. וקצת עם הכיס.
מאיה אמרה לי ״תתכונני להעביר שם חצי יום״, והיא לגמרי צדקה.

קאפאבשי - אזור מסוכן לעובדי וחובבי מטבח




הכניסה הראשית לרחוב קאפאבשי מעוטרת מצידה האחד בפסל גדול של שף, מצידה השני בספלים בצבעי צרפת העולים כמו סולם השמיימה. סמלי, משהו.

כך תזהו את הכניסה לרחוב קאפאבשי
ממש עושה לי חשק לשפשף





לפעמים מוצאים פינות חמד יוצאות דופן באמצע העיר

לילה בשינג׳וקו, טוקיו
יום גשום בהאראג׳וקו
באחד הימים, קיבלתי הודעה ממאיה, בצק אלים, ובה היה כתוב ״לכי לדומיניק, באמא שלך״.
מאיה אמרה, אז הלכתי.
אבל אני אהיה כנה אתכם לגבי דומיניק. אני מאוד אוהבת אותו כבנאדם. כשגרתי בניו יורק יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים, והוא מקסים. הוא צנוע, מעט ביישן, יודע את העבודה, ויש לו יופי של יח״צ.
אבל גם במאפייה שלו בניו יורק, היו דברים שאיכזבו אותי.

המאפיה של דומיניק אנסל, טוקיו, ארוחת בוקר
בטוקיו, לעומת ניו יורק, לא תצטרכו לעמוד הרבה בתור, כי המאפיה מאוד גדולה ויש גם קומת מסעדה. פלוס גדול לטוקיו. מאידך, אם תרצו לאכול, נגיד, ארוחת בוקר במסעדה, אני ממליצה לכם להזמין מקום. אני לא הזמנתי מקום, והושיבו אותי ליד הכניסה. 
אני גם אגיד, שגם בטוקיו, הוא לא ממש העיף אותי. הדברים שלו תמיד מאוד יפים, תמיד מיוחדים בנוף, יש לו נטיה יוצאת דופן לחדש, אבל בטעם, הוא לא מספיק קונה אותי. וצר לי להגיד, אבל במחירים שלו, הייתי יכולה להינות כפליים משתי ארוחות אחרות.
אז, ניסיתי. בדקתי ולמדתי. למדתי שדומיניק נשאר דומיניק. הוא מוכשר, המניאק. תמיד יעמדו אצלו בתור, וזה ראוי להערכה. אבל אני בשלי.

קינוחים של דומיניק להאלווין

steampunk

ביום האחרון שלי בטוקיו, ראיתי שהקימו אוהלים ליד המלון שלי בשינג׳וקו, ויש איזה יריד, או שוק, או משהו לא ברור שכזה.
נכנסתי לבדוק את המצב. לא ממש הבנתי, אני מודה.
הכל היה יפה. ספק מנגה, ספק מדעני של פעם, ספק... לא יודעת מה. ניסיתי לשאול את המוכרים בדוכנים מה זה ״סטיםפאנק״?
היה להם קשה להסביר לי. אז בדקתי את זה.
״סטיםפאנק״, זה ז׳אנר מדע בדיוני, אנימה שכזה, שמשלב עתידנות עם אסתטיקה של המאה ה-19.
כך שתוכלו לראות נשים עם מחוכים, ומשקפיים סופר עתידניות שנראות כמו מציאות מדומה.
משהו מגניב.
בשורה התחתונה, כל מה שאני יכולה להגיד על טוקיו, לא מסתכם לפוסט. כל מה שאני יכולה להגיד על יפן, לא מסתכם בשני פוסטים. כל מה שיש לחוות ביפן, לא יחווה לעולם בשבועיים. זו הייתה טעימה. טעימה של חלום אותו אני חולמת כבר כמה שנים. בסוף השבועיים האלה, ידעתי להתמצא בשינג׳וקו והסביבה בלי מפה. ידעתי להדריך חברים שלי לאן להגיע ואיזו רכבת לקחת.
זו התנסות מדהימה, במיוחד במקום בו נמצאים כה מעט זמן, סה״כ שבועיים.
סיפרו לי שב״הארץ״ בסוף השבוע מישהו כתב ״לפי האינסטגרם נראה שכל הישראלים בטוקיו״. אני לא יודעת מי כתב את זה, אבל אני בהחלט יכולה להבין למה זה נראה ככה.
עושה הרושם ששעריה של תרבות שהייתה כל כך הרבה שנים חבויה מאיתנו, אט אט נפתחו, וכך גם שערי העניין שלנו להכיר אותה, לטעום אותה ולהתמכר אל הסם הזה שקוראים לו יפן.
רבים לפני אמרו שמסע ליפן, זה כמו מסע לחלל החיצון. הדרך הכי טובה להבין את זה, היא לצאת למסע הזה בעצמכם.

שתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה, וחתימה טובה.

תגובות

  1. כמה כיף לקרוא את החוויות שלך מיפן. באמת שנראה שעכשיו כולם שם וזה בהחלט עושה חשק. מדינה שמסקרנת אותי מאוד.
    ולגבי המאצ'ה - קינוחי המאצ'ה שטעמתי בפריז (של אאוקי) לא הפילו אותי בכלל. מעדיפה לשמור את הטעמים האלה לתה ולא לקינוחים, אבל לאור התאור שלך נראה לי שאצטרך מתישהו להרים את הכפפה ולנסות שוב.

    השבמחק
  2. רות יקירה, מניסיוני עם הקינוחים בסגנון בניו יורק גם לא עפתי.
    יותר מזה - ממש לא אהבתי את השימוש במאצ׳ה. אני מניחה שזה שילוב של איזון נכון, עם מאצ׳ה איכותית יותר.
    מישהו אמר לי שכל מה שאנחנו יודעים לעשות היפנים עושים הרבה יותר טוב.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

רשומות פופולריות