פוסט פריז
פריז היא עיר לא פשוטה.
יש בה מן הסם הממכר אותך. מצד אחד, היא עיר מאוד תיירותית. מספיק לצאת ממנה קצת, בשביל להבין כמה בדומה לכל מטרופולין, היא אינה מייצגת את המדינה שאליה היא משתייכת.
מצד שני, היא מלאה בקסם.
היא עיר עתירה בהיסטוריה, חלקה מחמיאה יותר וחלקה משמעותית פחות. היא עיר שמציירת את דרכה של אומה שהייתה כנועה למלכים ולשלטון מונרכי, ומקיאה החוצה בכל יום את יסודות המהפכה שהביא על עצמו העם הצרפתי.
אולי זה כי אני קונדיטורית, אולי זה כי אני רומנטיקנית, או שאולי כי אני סתם בורה, אבל אני מסתכלת על אלפי המאפיות ובקונדיטוריות ברחובות ותוהה לעצמי ״אז... המהפכה באמת התחילה בגלל לחם, הא?״
זה אולי נשמע שטחי. אבל אותי זה מרגש.
בעוד שבתל אביב ובישראל בוכים על יוקר המחיה ומנסים לעשות מהפכה סביב קוטג׳, הנה אני, בפעם המי יודע כמה, במדינה שהמציאה את המקצוע שלי, והזינה לאורך השנים את היצרים הנהנתנים שלי, ונכון - לא בדיוק זו הייתה הכוונה. אבל הכל התחיל, מפאקינג לחם. מזכותו של האזרח ללחם.
ויודעים מה? הם הצליחו. הם הורידו, מילולית, ראשים של מלכים למען השיחרור שלהם כאומה.
אז זה לא בדיוק מה שאני מציבה לעצמי כיעד, אבל יש משהו באקט הזה, בדרמה, ובעיצוב התרבות בהתאם, שמרגש אותי.
מלבד הבגט, הקרואסון והפאין, העיר הזו מלאה באופי מקיר לקיר.
אני חושבת שבביקור הזה אני מרגישה זאת יותר מבעבר.
שמעו, הצרפתים הם מגניבים.
הם שילוב מעניין של חוצפה וקטלניות עם נימוסים והליכות אירופאים. אבל הם לא מתיימרים. הם לא מתנשאים, והם לא חושבים שהם עילאיים.
בשנים האחרונות יש לי תחושה כאילו גבולות העולם, לפחות כאדם צעיר, נפלו. כאילו אפשר לשבת על הבר, בחור מברלין, בחורה מתל אביב, אחת מניו יורק ואחד מפריז, ולהרגיש שווים. ומעניינים.
כמו הרבה ערים אירופאיות, פריז הולכת לישון די מוקדם.
אבל הצלחנו למצוא כמה מקומות שפתוחים גם אחרי חצות, חלקם למקומיים לחלוטין, ואז מתחיל הכייף האמיתי.
כיאה לילדה השמנה לשעבר שאני, ולמקצוע לחיים שבחר אותי - אין חגיגה בלי עוגה.
מה גם, השבוע חגגתי 29 קיצים.
אז אני מודה, זה היה טיול יחסית פחות קולינרי מכפי שתיכננתי. אבל אספתי כמה פנינים.
הקונדיטוריה הכי טובה - בניסיון על להימנע מכל המפורסמות והמלוקקות, אני מודה שהקונדיטוריה הכי טובה שנכנסתי אליה היא של סיריל ליניאק. בהמלצת האחת והיחידה, מאיה מרום (בצק אלים). הוא אמנם מהמפורסמים, אבל בפינה אחת של רחוב קטן ברובע ה11, ליד הדירה שלנו, אפשר למצוא קונדיטוריה שלו, שוקולוטרי ומסעדה. בבוקר האחרון שלנו בפריז התחרעתי שם על כל הויטרינה, ובכנות היה לי קשה להפסיק.
יש בה מן הסם הממכר אותך. מצד אחד, היא עיר מאוד תיירותית. מספיק לצאת ממנה קצת, בשביל להבין כמה בדומה לכל מטרופולין, היא אינה מייצגת את המדינה שאליה היא משתייכת.
מצד שני, היא מלאה בקסם.
היא עיר עתירה בהיסטוריה, חלקה מחמיאה יותר וחלקה משמעותית פחות. היא עיר שמציירת את דרכה של אומה שהייתה כנועה למלכים ולשלטון מונרכי, ומקיאה החוצה בכל יום את יסודות המהפכה שהביא על עצמו העם הצרפתי.
אולי זה כי אני קונדיטורית, אולי זה כי אני רומנטיקנית, או שאולי כי אני סתם בורה, אבל אני מסתכלת על אלפי המאפיות ובקונדיטוריות ברחובות ותוהה לעצמי ״אז... המהפכה באמת התחילה בגלל לחם, הא?״
זה אולי נשמע שטחי. אבל אותי זה מרגש.
בעוד שבתל אביב ובישראל בוכים על יוקר המחיה ומנסים לעשות מהפכה סביב קוטג׳, הנה אני, בפעם המי יודע כמה, במדינה שהמציאה את המקצוע שלי, והזינה לאורך השנים את היצרים הנהנתנים שלי, ונכון - לא בדיוק זו הייתה הכוונה. אבל הכל התחיל, מפאקינג לחם. מזכותו של האזרח ללחם.
ויודעים מה? הם הצליחו. הם הורידו, מילולית, ראשים של מלכים למען השיחרור שלהם כאומה.
אז זה לא בדיוק מה שאני מציבה לעצמי כיעד, אבל יש משהו באקט הזה, בדרמה, ובעיצוב התרבות בהתאם, שמרגש אותי.
מלבד הבגט, הקרואסון והפאין, העיר הזו מלאה באופי מקיר לקיר.
אני חושבת שבביקור הזה אני מרגישה זאת יותר מבעבר.
שמעו, הצרפתים הם מגניבים.
הם שילוב מעניין של חוצפה וקטלניות עם נימוסים והליכות אירופאים. אבל הם לא מתיימרים. הם לא מתנשאים, והם לא חושבים שהם עילאיים.
בשנים האחרונות יש לי תחושה כאילו גבולות העולם, לפחות כאדם צעיר, נפלו. כאילו אפשר לשבת על הבר, בחור מברלין, בחורה מתל אביב, אחת מניו יורק ואחד מפריז, ולהרגיש שווים. ומעניינים.
כמו הרבה ערים אירופאיות, פריז הולכת לישון די מוקדם.
אבל הצלחנו למצוא כמה מקומות שפתוחים גם אחרי חצות, חלקם למקומיים לחלוטין, ואז מתחיל הכייף האמיתי.
כיאה לילדה השמנה לשעבר שאני, ולמקצוע לחיים שבחר אותי - אין חגיגה בלי עוגה.
מה גם, השבוע חגגתי 29 קיצים.
אז אני מודה, זה היה טיול יחסית פחות קולינרי מכפי שתיכננתי. אבל אספתי כמה פנינים.
הקונדיטוריה הכי טובה - בניסיון על להימנע מכל המפורסמות והמלוקקות, אני מודה שהקונדיטוריה הכי טובה שנכנסתי אליה היא של סיריל ליניאק. בהמלצת האחת והיחידה, מאיה מרום (בצק אלים). הוא אמנם מהמפורסמים, אבל בפינה אחת של רחוב קטן ברובע ה11, ליד הדירה שלנו, אפשר למצוא קונדיטוריה שלו, שוקולוטרי ומסעדה. בבוקר האחרון שלנו בפריז התחרעתי שם על כל הויטרינה, ובכנות היה לי קשה להפסיק.
שוק פשפשים בראשון אחר הצהריים
מילפיי בקונדיטוריה של ״לנוטרה״, מהטובים שאכלתי
90210
קינוחים במסעדה בינונית למדי
ארוחת בוקר פשוטה וטעימה ב-Cafe D'or
חגיגות יום הולדתי ה-29
ב״האנק״ אכלתי את ההמבורגר הטבעוני הראשון שלי.
ווידוי - לא התלהבתי מהרעיון ללכת לאכול המבורגר טבעוני. אנחנו בפריז, חשבתי לעצמי, כולה לשבוע, מה... אני אתבזבז על המבורגר טבעוני?
אבל אני יכולה להגיד, שבתור התנסות ראשונה בז׳אנר, זה היה המבורגר פשוט מצוין. אין לי מושג ממה מכינים את הקציצה, אבל זה היה טעים בטירוף. אגיד גם, שמלטה, מהחבורה איתה טיילתי, רגיש לגלוטן. אחת הסיבות שהלכנו להאנק, היא בגלל שיש להם אופציות לרגישים לגלוטן. למלטה, היה כל כך טעים, שהוא נלחץ שהלחמניה שלו היא לא באמת ״גלוטן פרי״. אז... אם אתם צמחוניים, טבעוניים, או רגישים לגלוטן - אני ממליצה לכם בחום לנסות את המקום הזה.
יודעים מה, גם אם סתם בא לכם המבורגר ואווירה נחמדה - נסו את המקום הזה.
Hank - vegan burger
פושון
אני מעט מתביישת להציג תמונות מ״פושון״, ואגיד בכנות שלא תיכננתי להגיע לשם.
למה?
ובכן... לא תיכננתי להגיע אל כל הסלבים המוכרים. בביקורים הקודמים שלי בעיר הרגשתי שהם פשוט, איך לומר, ליד. הם לא בדיוק שם. הם קצת תעשייתיים מידי. במקום כמו ״פושון״, לפעמים עדיף לשלם מעט יותר (או הרבה יותר), מבכל מקום אחר, כי את יודעת מה תקבלי.
אני חייבת לציין, שזו הסיבה שנכנסתי, למרות שהגענו לאזור במקרה.
הבעיה היא, שהם איכזבו אותי.
קנלה הוא אחד המאפים האהובים עליי והמאתגרים שקיימים בעולם הקונדיטוריה הקלאסית, לכן הייתי חייבת אחד על הצלחת. הוא היה רחוק ממושלם. הוא היה אפוי מידי, האמצע שלו הרגיש כמו הקראסט.
ב״בראסרי״, בתל אביב, מאידך - ניתן למצוא קנלה מדהים. רק אומרת.
בסדרת הקרואסונים המנומרים, שמאוד מרשימים ביופיים, בחרתי לנסות את קרואסון הפיסטוק.
שמעו, זה קראוסון. רע, זה לא היה. אבל איפה הפיסטוק?
קיבלתי קמצוץ מלית במקרה הטוב, לא מספיק דומיננטי ודי מבאס.
מאידך, ההתנסות דירבנה אותי להכין את שני המוצרים בעצמי - עדכונים על כך בהמשך!
אחת מארוחות הצהריים הטובות שאכלנו, הייתה אסופה:
בגט מ״אריק קייזר בייקרי״, וצלחת של 5 גבינות ב-9 יורו בפרומאז׳רי אקראית במארה.
כך, עם באבל טי, ואינספור פטיסריז סביבנו, ישבנו על ספסל, וטחנו.
זה היה נפלא.
שלמות.
הארוחה הכי טובה: Nuba. בדרום העיר על הנהר, מסעדה ובר שיוצאים מהמוזיאון לאומנות (מוזי אה לה מוד). באופן מפתיע, אוכל יוצא מן הכלל - אכלתי שם ריזוטו סלרי (כן, עשוי מסלרי) שהעיף אותי גבוה. ויש בר רוף טופ עם אחלה מוסיקה ואחלה ווייב. ממש מגניב להיות שם בשקיעה, שבפריז היא מאוחרת מאוד בקיץ.
טייק צרפתי על טירמיסו, במסעדת ״נובה״
אכלתי שם את קינוח הויטרינה הטעים (!!) ביותר שאכלתי. קינוחי ויטרינה זה בעיה - הם מאוד יפים. אבל לעתים נדירות מאוד, גם מאוד טעימים. זו אחת הסיבות שבחרתי לא להתמחות בהם בעצמי. אבל הקשיבו לי והקשיבו טוב, על המקום הזה אני חותמת לכם. בוקר, כוס קפה, מאפה או קינוח, או שניהם. סביר שלא תתחרטו.
מאפים מושלמים של סיריל לינאק
אולי קינוח הויטרינה הטעים שאכלתי מימי, סיריל לינאק
בשירה המפורסם שרה אלה פיצג׳רלד שהיא אוהבת את פריז, בקיץ, בחורף, בכל עונה, בכל שעה.
אני התאהבתי בה מחדש. לחרוש את הרחובות, להעמיד פנים שאני דוברת השפה, להתמקח עם זבנים בשוק ולהרים מחבתות נחושת בחנויות המתמחות (למרות שכתוב שאסור!), אלה מעט מחוויותיי בעיר האורות.
ציינתי 29 קיצים בעיר האורות.
זה כל מה שרציתי.
אני מבחינתי, שבעה ומרוצה. מתחילה לתכנן את המסע הבא.
מגדל שבנו מפסי רכבת
תגובות
הוסף רשומת תגובה