שנה הלכה, שנה באה ואני כפיי ארימה!

30/12/15

יומיים אחרונים לשנת 2015. 

בעיצומה של תקופה, שאין לי אלא להאמין שאסתכל עליה ברטרוספקטיבה כתקופה בונה, ומחשלת, התערבבו רוחות השמיים, כמו תמיד וטרפו את הקלפים. 

כבר כמה שבועות שהתחושה הכללית שלי היא: סיר לחץ. לחץ. לחץ. לא עומדת בלחץ. יש כל כך הרבה לעשות, מאידך, איני עומדת בלחץ. 

לפני כיומיים, עבדתי במסעדה עד 23:00 בלילה. כאב לי הראש. הייתי עייפה. הייתי מותשת. הייתי מאוכזבת. מעצמי, מהסביבה, מאנשים. מעצמי. 

אתמול, היה לי יום חופש. יום, בו אמורים לנוח. אני תמיד מתגרה בגורל, ומנצלת יום זה בעיקר לעבודה וסידורים ועבודה. בשעות הצהריים, אחרי שראיתי כ-15 דירות אופציונליות, לא הרגשתי את הרגליים. 

או שכן הרגשתי?

כל הגוף כאב לי. כל הגוף. הראש, הרגיש כאילו מחטים נכנסים מצד אחד ויוצאים מהשני. הגוף, רוצה לשכב. העיניים כבדות. העולם כבד. 

ניסיתי להתנגד. ניסיתי להילחם. לא הצלחתי. 

הלכתי הביתה. נכנסתי למיטה. לקחתי סמים. 

פעם בכמה שעות הכאבים חזרו. 

העירו אותי בלילה. איתם, קור בל יתואר וזיעה. 

גוש לא מטאפורי בגרון. טשטוש. כאילו אני בתוך ענן. ענן גשם אפור. 

בין 3 ל-4 וחצי בבוקר רעדתי במיטה. קיוויתי להירדם. 

לא משנה מה יקרה, ידעתי שיגיע הבוקר, יום לפני הסילבסטר.

 אין מנוס.

אהיה חייבת ללכת לעבודה.

ביום שלפני הסילבסטר, ביום הסילבסטר, וביום שלאחריו. זה לא הזמן להיות חולה. 

התעוררתי מבוהלת, לא ידעתי איפה אני ומה השעה. היה כבר 8. כבר תיכננתי להיות בעבודה. 

קמתי, עצמי ניערתי. אני אפילו לא זוכרת איך הגעתי לעבודה. 

אין לי מושג איך עמדתי על הרגליים כל היום. 

הייתה לי עזרה היום, וזה היה מבורך. לכשסיימתי את שהטלתי על עצמי ליום זה, שוב הרגשתי כאילו אני בתוך ענן.

הכל נראה לי מטושטש, ונשמע לי מרוחק ומעוות.

הייתה לי מטרה אחת. להגיע הביתה ולהיכנס למיטה. 

יצאתי את דלתות המטבח, וכמעט כל משפחת פרונטו התאספה אל מחוץ לדלת. כולם כבר היו חולים השנה. חלקם אפילו פעמיים. 

כולם ידעו איך זה.

כולם, כמוני, יודעים, שגם כשחולים חייבים להגיע לעבודה. 

כל טבח, כל מי שעבד במטבח, יודע: מחלות זה לחלשים.

יש לטבחים, תודעת ״מנתחי טראומה״ מעוותת שכזו, לפיה, העבודה שלנו, היא עניין של חיים או מוות. באם לא נגיע, לא יהיה מי שיחליף אותנו. באם לא נגיע, יהיה זה אסון בל יתואר. אין מצב כזה, לפיו לא נגיע לעבודה.

כולם מסביב ישאלו ״אם הוא חולה, למה הוא לא הולך כבר הביתה?״ גם אני עושה את זה. אף פעם לא מבינה כשאחרים עושים את זה. 

אבל תמיד... תמיד, ברגע האמת, גם אני אחטא. גם אני אבוא. גם אני אסיים את כל מה שיש לעשות, לפני שאשקול ברצינות ללכת הביתה. 

טבחים זה עם שחי בסרט. 

לו הייתם, אתם הסועדים, מבינים באמת ולעומק, את נבכי נפשינו, כלל לא בטוח שהייתם מגיעים לאכול. כי אולי לא הייתם רוצים לעודד התנהגות שכזו. 

אבל לנו זה עובד. 

בתפיסה המעוותת שלנו, אותנו זה מחשל. הגוף כושל? אנחנו נראה לו מה זה. 

הרי, לא יהיה הגוף חולה לנצח. 

לכל אחד, הפתרון שלו.

לאחד יש תה, לשני אקמול, שלישי מדליק אחת, רביעי דרך האף. בסוף, מוכיחים עוד הפעם, שמחלות- זה לחלשים. 

אין זמן להיות חולים בסילבסטר. 

שתהיה שנה אזרחית נפלאה בבקשה.

ושנהיה בריאים.