על מסעות בזמן ובחלל

כלל ברזל לכל חובבן או נוסע מתחיל: תמיד, קח עמך מגבת

לפני כשנה וחצי, עמדתי בפני צומת דרכים.
בדיוק חזרתי לארץ, לתל אביב, אחרי קרוב לשנתיים בניו יורק. הייתי... הייתי בשוק.
היה לי ברור, שחזרתי אדם שונה לחלוטין מכשנסעתי.


 על פניו, הייתי כבר קונדיטורית עם ניסיון, אחרי לימודים גבוהים, ״רקע בחו״ל״, שזה משהו שמאוד כייף לזרוק בקורות חיים ובראיונות עבודה. אבל, ביני לבין עצמי, לא כך הרגשתי.
בדיעבד, כן, ידעתי הרבה. אבל לא הרגשתי ביטחון לממש את מה שידעתי. לא לחלוטין, לא בלי שיחזיקו לי את היד.
אני חושבת שזה גם מה שהנחה אותי כשחיפשתי עבודה.
תל אביב השתנתה מאוד, בתקופה בה לא גרתי בארץ. למען האמת, היה מאוד קשה לאמוד איזו מסעדה, או מאפיה, או מלון, יכולים לענות על מה שחיפשתי.
כל כך מבולבלת הייתי, אפילו נסעתי לראיון עבודה בירושלים!
אגב, אחד מראיונות העבודה המרתקים שהיו לי. שיחה שעד היום מהדהדת בראשי.
 התחלתי לעבוד במלון.
חשבתי שזה יכול להיות שינוי מרענן. חשבתי שזה יכול להוסיף לי ניסיון והבנה, שלאט לאט אוכל לעשות דברים חדשים מבלי הצורך שיחזיקו לי את היד.
כעבור זמן קצר, הבנתי שזה לא המקום בשבילי. זה פשוט לא היה זה. כשיודעים, יודעים. התחלתי לחפש שוב.
החברים שלי, יודעים כמה שהייתי מתוסכלת. גם ככה, חששתי מהחזרה ארצה. חששתי שלא אמצא את עצמי בתעשיה המקומית. חששתי שאין מקום לקונדיטוריה בארץ. כי גם ככה כולם קונים את הקינוחים שלהם, ומי שלא, לא רוצה להשקיע יותר מידי. כעסתי. חשתי תיסכול. רציתי למצוא את עצמי כאן. רציתי להרגיש שאני מתפתחת, שאני יוצרת, שאני מנצלת את הידע שלי, את היכולות שלי.
פחדתי שזה לא יקרה בארץ. פחדתי שקיבלתי את ההחלטה הלא נכונה.

 הייתי מאוד קטנת אמונה כשראיתי את הפרסום בעמוד האינסטגרם של דייויד פרנקל, שפרונטו מחפשת קונדיטור/ית. אבל את דייויד הערצתי מרחוק עוד כשגרתי בניו יורק, וחשבתי לעצמי, שאם אני כבר יורה לכל הכיוונים, אולי עוד אפגע בכיוון טוב.
פניתי ללירן, דאז מנהל המטבח בפרונטו. אחד המטבחים בעיר בהם לא הכרתי אז אף אחד.
התפקיד שהוצע לי נשמע מאוד מאתגר, ולמען האמת, לא ידעתי אם זה אתגר שאוכל לעמוד בו.
דייויד רצה לעשות שינוי מאוד גדול. עד אז, לא ממש הייתי בפרונטו קונדיטוריה. זה היה מעין...  מסע מאוד ארוך שנכנסו אליו באותה התקופה. זה התחיל בכך שהקצו מקום, פיזי. אח״כ, הביאו מקררים. אז הביאו תנור. פעם בכמה זמן גם הגיעה קונדיטורית, והחזיקה על עצמה את עול הקינוחים בפרונטו. אבל במשך הרבה זמן, לא הייתה ממש יציבות.
דייויד אמר לי שהוא מחפש מישהי שתוכל לקחת על עצמה את הקינוחים, על כל המשתמע מכך, כדי שיוכל להוריד את זה מהסו שפים שלו ומהמטבח. כשהתחלתי לעבוד בפרונטו, כל הטבחים שעבדו בה, ידעו להכין את כל המרכיבים לכל אחד מהקינוחים. די נדיר במקומותינו. אבל התוכנית שלו לא נגמרה כאן - ״אחרי שתהיה יציבות בקונדיטוריה, אני צריך מישהו שיוכל לשבת איתי וביחד לבנות תפריט קינוחים חדש״.
הלכתי הביתה. חשבתי על זה.
הבנתי בסופו של דבר, שהזמן הגיע. שדי! אין יותר מי שיחזיק את היד. יש מעשים. יש יצירה. זה מה שרצית? קדימה - תתחילי להוכיח את עצמך.
בשבועות הראשונים בפרונטו הייתי מפוחדת. זה לא היה דומה לשום דבר שעשיתי לפני כן. אנה שפירו, היום השף קונדיטורית המוכשרת של ״טאיזו״, אז הייתה בפרונטו כדי לעזור עם הקינוחים. אנה חפפה אותי כיומיים, ואז נשלחה לדרכה ואני המשכתי. פחדתי לאכזב. שמעתי סיפורים על רבים וטובים לפני, שלא הצליחו לספק את הסחורה.
״את נראית לי נלחצת קצת... את בסדר?״ דייויד שאל אותי אחרי שבועיים, כשמבקש ממני להכין ספיישל ראשון, לט״ו באב. באמת נלחצתי, פחדתי שהוא לא יאהב את העבודה שלי. פחדתי שזה לא יתאים, שזה לא יילך. שזה יהיה ניסיון כושל לקפוץ מעל הפופיק. ״כן.. לא.. אני עובדת על זה״, עניתי לו בגמגום.
באמת עבדתי על זה. ובאמת, שעבר הרבה זמן עד שהבנתי איפה אני נמצאת, וקצת הפסקתי לחשוש. אז, הגישו בפרונטו את הספיישל הראשון שלי. בערב ט״ו באב. עוגת ספוג קקאו, מרשמלו מקורמל, בונבון דובדבני אמרנה, מקרון דובדבן ופירות יער.

כמו כל הדברים הטובים, גם הספיישלים שלי, הלכו והשתפרו. הלכו והתעדנו. אתם גם כל הקינוחים שהגיעו, ולאט לאט, נוצרה שפה ביני לבין דייויד. נוצרה הבנה, של מה מחפשים ליצור. קיים, מאז ומעולם, דגש, על יצירה משותפת. כי תמיד אפשר להביא קינוחים מבחוץ. תמיד אפשר גם להביא מישהו לייעץ, ובאיזשהו מקום להקל על רצף העבודה. 
אבל זה לא מה שמחפשים בפרונטו. בפרונטו מחפשים סימביוזה נפלאה שבין כל מרכיבי הארוחה. החל מהלחם, המנה הראשונה, העיקרית, ולסיום - הקינוח. 

למה אני כותבת את כל זה?
כי אני רוצה לשתף קצת בתהליך כתיבת תפריט חדש.
חזרתי לפרונטו, אהובתי, לפני כשבוע וחצי. התחלתי לעבוד על תפריט חדש.
״תכתבי תפריט, ונשב עליו יחד. אבל ליאור, אני רוצה שהתפריט שלך יספר סיפור״, דייויד מבקש ממני.
כעבור קצת יותר משנה, זה דבר שקורה הרבה יותר בטבעיות. כתיבת תפריט ועבודה על מנות חדשות, היא אתגר מבורך. לא אתגר שכל טבח, או כל קונדיטור, זוכה לחוות באופן קבוע.
בימים אלה ממש, קורים דברים חדשים בפרונטו. גם במטבח וגם בקונדיטוריה.
אני עוד לא נותנת פרטים, כי כלום עוד לא סגור. כי זה שלב כזה, שבו הכל עוד יכול להשתנות.
מה שבטוח, זה שיהיה לנו חורף טעים וחמים.

תגובות

  1. איזה כיף שאת ממשיכה לכתוב.
    ואת עושה שירות נהדר (ומוצדק, למיטב זכרוני וטעמי) לפרונטו :)
    מחכה לקרוא עוד!

    השבמחק
  2. המילים שלך הן הסיפור של התפריט החדש, מביאה את החיבור בין העיר הגדולה (ניו יורק), אחותה הקטנה (תל אביב) וכמובן הכפר (נומה). עכשיו אני כבר לא יכול לחכות לטעום את סוף הסיפור.
    אפשר הזמנה לארוחת הטעימות של תפריט הקינוחים החדש? :)

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

רשומות פופולריות