שומע, חשבתי על זה. החלטתי לתת לנו הזדמנות נוספת...

אז לפני שבועיים כתבתי שנפרדים.
שעברנו ביחד כברת דרך, שעכשיו אני צריכה להמשיך לבד.
אבל התגעגעתי. אז חשבתי על זה, והחלטתי לתת עוד הזדמנות.
כי בעצם... רע, לא היה. אפילו היה לא רע.
כששאלו אותי, עניתי ״כן, אבל על מה אני אכתוב?״
אז בואו נעשה עסק. אני פשוט אכתוב. 

 לפני שבוע וחצי חזרתי לישראל. ליתר דיוק, חזרתי לתל אביב.
יש לי תיזמון מושלם - הגעתי באמצע החגים. בלגן! כולם בחופשות, כולם ברחובות, כולם בערבי חג.
החוויה, של לחזור לארץ אחרי תקופה, תמיד קשה לי. תמיד אני סופגת אותה כמו הלומת קרב.
יצאתי מהמטוס אל תוך שרוול של התקף אלרגיה. אולי זה בגלל סופת החול והאבק שהייתה כאן, אולי זה בגלל חילופי העונות. מה שבטוח, הבנתי לאן הגעתי.
נכנסתי למעבדת סלולר, כדי לסדר שוב את הטלפון, עכשיו כשמותר שוב מספר ישראלי. אישה צעקה על המוכר. מילא צעקה על המוכר, התחילה לצעוק עליי. צעקה עליי! הטיחה בי - אל תקני פה כלום!!!
אני לא ידעתי איך לאכול את הצעקות שלה וחיכיתי בשקט בתור. אולי, יותר מידי בשקט. נכנסה אישה אחרת, מבוגרת יותר, דחפה אותי הצידה ופנתה למוכר בבקשה.
אוקיי, עכשיו - הבנתי לאן הגעתי.
ישראל - ארץ הצעקות, הדחיפות בתור, החמסין והאבק, אבל גם קובה טוב וחומוס ופיתה.
נו, שויין.
 למזלי, עזבתי בית טוב.
חזרתי לפרונטו שלי. אותה המסעדה, אותם האנשים, המתינה לי במקומה ברחוב הרצל 4 בתל אביב.
כמה מסעדות כבר יש, שאפשר להגיע אליהן אחרי כמעט 4 חודשים, והצוות לא השתנה כלל? לא במטבח ולא המלצרים. בעיני מדובר בסוג של פלא. או כמו שאנחנו קוראים לזה - משפחה.

 אז הגעתי הביתה לפרונטו וכולם מאוד סקרנים.
״אז איך היה?״ שאלה ברורה, אבל אני לא בטוחה איך לענות עליה. כלומר, זה לא טיול של שבוע, ויש תשובה קלה כמו ״היה מדהים!״, ״היה כייף מאוד״, ״היה אחלה...״, זו תקופה של שלושה חודשים של רכבת הרים מוטרפת, מלאה בעליות, ירידות, לופים, וחלק מהזמן בלי חגורות בטיחות. אוקיי, כל הזמן.
הבעיה היא לא שאני לא יודעת כיצד לענות, הבעיה היא שאני לא יודעת איך להפסיק.
 גיא, הסו שף בפרונטו, שאל אותי ״את מרגישה שזה שינה אותך כבן אדם?״. בהתחלה עניתי לו ״לא... כלומר, זה שינה את התפיסה שלי ואני בטוחה שגם את דרך הפעולה שלי, אבל אני אותו האדם״.
אח״כ חשבתי על השאלה שלו שוב. ושוב. זו שאלה לעניין. אני חושבת שטעיתי, החוויה בוודאות שינתה אותי. קשה לי להגיד בדיוק כיצד, אבל אני מרגישה את זה. אני מרגישה שאני באה עכשיו ממקום קצת אחר.
ואיך אפשר שחוויה כזו לא תשנה קצת את מי שאת כבת אדם?!
איך אפשר שחוויה כזו לא תיגע בכל מה שהיית עד עכשיו, לפחות מקצועית, ותטלטל את זה לחלוטין?

פרופורציה.

אני חושבת שנומה נתנה לי פרופורציה.
זה מוזר, אבל לפחות עכשיו, בשבוע הראשון בו חזרתי לעבודה, אני מרגישה מעט רגועה יותר מכפי שהייתי.
אני מטבעי, לא אדם מאוד רגוע. אם באיזשהו אופן, פיסת המידע הזו חמקה מקוראי הבלוג. אני הרבה דברים, אבל לא בהכרח הייתי מתארת את עצמי כרגועה.
אולי זה זמני, ואולי זה כי אני עדיין חובשת ״משקפיים זהובות״, גם סביב העזיבה את סקנדינביה וגם סביב החזרה לתל אביב ולפרונטו, אבל אם אפשר למשוך את התקופה הזו כמה שיותר, אני אשמח מאוד.
אני עוד לא בטוחה במה אמלא את הבלוג הזה.
מה שכן, ברור לי שיש הרבה עבודה לעשות בזמן הקרוב.
זהו! חזרתי לפרונטו והגיע הזמן לתפריט קינוחים חדש, אוטוטו חורף.
עוד מעט בטח יהיה לו״ז חדש לסדנאות, וגם על זה בטח יהיה ניתן לקרוא כאן.
ובלי קשר, פרונטו הולכת ומתרחבת.
אז נראה לי שיהיה כאן שמח.
בינתיים, אתמול והיום ירד כאן גשם. כולם נרגשים, כי אולי הקיץ נגמר והסתיו החל. אני היחידה שלא מתרגשת, כי בכלל לא היה לי קיץ השנה. מה אתם מתרגשים מקצת גשם? בדנמרק יורד גשם כל הזמן ואף אחד לא מתרגש יותר מידי.
נו, אולי לא באמת הבנתי לאן חזרתי, למרות הכל.





תגובות

  1. שמחה שהחלטת להמשיך לכתוב.. יש קסם בדברייך ובצורה בה את משתפת מחוויותייך.. ואם השינוי בך, עליו כתבת, גורם לך לשתף אותנו, הרווחנו בגדול..מאחלת לך נחיתה רכה ובהצלחה

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה ציפי, תגובות וחיזוקים כמו שלך, להם חלק גדול בכך גם כן =)

      מחק
  2. אוי ליאור,
    איזה כיף! הבלוג נשאר פתוח על המחשב ומתוך תקווה לא סגרתי והמשכתי לרפרש...
    הגעתי דרך מאיה (בצק אלים) וקראתי בנשימה עצורה את הרשומות מההתחלה עד הסוף, בלי להכיר ובלי לבוא מעולם האוכל, שאבת אותי פנימה.
    בהצלחה!
    תמר

    השבמחק
    תשובות
    1. תמר, כמה שזה משמח אותי.
      אני שמחה ששיתפת, זה עונג צרוף לגלות בכל פעם מחדש את כוחן של מילים.
      תודה לך ושבוע נפלא! =)

      מחק
  3. נכנסתי לבלוג, אמרתי לעצמי שמקסימום אני אקרא שוב משהו שכבר קראתי. הפתעה! כייף שאת ממשיכה לכתוב!

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

רשומות פופולריות