שבוע 13 ואחרון - ארוחת ערב אצל השגריר האמריקני בדנמרק, ומטבח הכנות

יום ראשון בבוקר. אני מתעוררת בדירה הסקנדינבית המעוצבת להפליא שלי, לבוקר דני גשום של אמצע ספטמבר.

הגעתי הביתה בשעה 5 לפנות בוקר, אחרי מה שהיה יום העבודה האחרון שלי ב״נומה״.

יש תחושה, שמזכירה את התחושה של השחרור מצה״ל.

מעין ריק כזה. מעין, שאלה. ״מה עושים עכשיו?״ היה קשה, חיכיתי קצת לסוף, לא אשקר. אבל פתאום, כשזה נגמר, מוזר לחשוב שאולי במלחמה הזו אני כבר לא חיילת קרב.

 יום שני, יום אמריקאי

 בקופנהגן גר השגריר האמריקני, ושמו בדנמרק רופוס.
רופוס הוא בחור צעיר ומקסים, הוא גם גיי מה שהופך את כל הסיפור שלו לביג דיל בארצות הברית, שלפעמים מפתיעה בכמה שהיא מיושנת.
רופוס אירח בביתו ארוחת ערב לחברי ממשלת דנמרק החדשה, בה נומה, או יותר נכון, כל השפים האמריקאים שעובדים בנומה, בישלו והגישו את האוכל.
אני, כידוע לכל מי שמכיר אותי - אמריקאית.
טוב, זה לא נכון. אולי אי אפשר להעביר זאת בבלוג שכתוב בשפה העברית, אבל בכמה מילים, רק אציין, שכל מקום אליו אלך, אצטייר כאמריקנית. אני לא. אבל זה תמיד מפתיע כשמתברר שבעצם, אני לא. לכן, בצוות נומה, צירפו אותי לחבורה המקסימה שבישלה ארוחת ערב לשגריר, ואני, בחורה שאוהבת הזדמנות טובה לבשל וליצור קשרים חדשים, הצטרפתי בשמחה.

 אז השבוע שלי התחיל ביום שני במקום ביום שלישי, ונמשך שישה ימים במקום חמישה.
אבל האירוע בבית השגריר היה סיפתח מצוין לשבוע האחרון שלי בנומה.
12 שפים שעובדים ביחד על ארוחת שחיתות אמריקאית בסביבה מעט שונה, באווירה מעט אחרת, היה פשוט מצוין.
בתפריט - כנפי עוף ברוטב ברביקיו, תירס מהקלח, דיונון מטוגן, סלט קיסר עם חלמון ביצה משומר בבקר ורוטב מחלב בוטנים, סלט שעועית, כרובית מקורמלת בתנור, מקרוני & צ׳יז, ברווז צלוי. לקינוחים, איך לא - דונאטס, ניו יורק צ׳יז קייק, פאי תפוחים אמריקאי וקוקילידות.
מיותר לציין כמה שאכלנו, כמה שטעים היה, וכמה שכאבה הבטן אח״כ.

 יש לי לפעמים הרגשה של דה ז׳ה וו...

 אז למי שהצטרף עכשיו או למי ששכח, כל סטאז׳ר המגיע לנומה, מתחיל את המסע שלו במטבח ההכנות שנמצא בקומה השנייה של המסעדה. אידיאלית, כל סטאז׳ר גם מסיים שם את המסע המופלא שלו. משהו בסגנון ״מהפרדת עלים הגעת ולהפרדת עלים תשוב״.
אני דווקא נוטה לחבב את מטבח ההכנות בימים אלה, למרות שהמטרה היא בד״כ להתרחק ממנו.
השבוע, לא נתתי לשום דבר להפריע לי להינות.
זה שבוע אחרון. זה הזמן.
כשאתה סטאז׳ר ותיק במסעדה, מצפים ממך לקחת יותר אחריות. הסו שפים נותנים לך מטלה, ועל אחריותך לדאוג שכל הסטאז׳רים האחרים יודעים מה לעשות, שכולם מבצעים, שכולם דוחפים, ושמסיימים מהר ועוברים למטלה הבאה.

 השבוע היו לנו כמה מטלות חדשות.
בסקנדינביה, החלה רשמית עונת הציד. הפרטים הבאים לא נועדו לטבעוניים, צמחוניים או בעלי לב חלש. אבל לכל השאר, מותר לספר, שבימים אלה מגיעים לנומה מהציד איתו אנו עובדים, הרבה ברווזים.
הברווזים, מגיעים אלינו מבלי שטופלו ומבלי שנגעו בהם. כאמור, ישר מהציד.
מה זה אומר? במילים שפוליטיקאי ישראלי שנוי במחלוקת אמר פעם:

 ״אם זה הולך כמו ברווז ומדבר כמו ברווז - זה ברווז״

נקראנו למשימה הלא פשוטה, לא פיזית ולא מנטלית - למרוט את נוצות הברווז ולהכינו למאכל אדם.

מבלי להיכנס יותר מידי לפרטים הגרפיים, רק אציין שהברווז הראשון זה קשה ומעט מוזר. אבל אחרי 68, מתרגלים לרעיון.

עמדנו מחוץ למסעדה משעה 11:30 בבוקר ועד השעה 20:00 בערב ומרטנו את הנוצות של כל אחד מ-68 הברווזים שהגיעו אלינו. לאחר מכן, הכנו אותם לשלב הבא - ברביקיו.

זו הייתה חוויה מעניינת ומחשלת בשבילי. אני קונדיטורית! מעולם לא התמודדתי עם חיות באופן כזה. למען האמת, לא ידעתי אם אי פעם יצא לי להכין חיות, שלא לומר חיות ציד, למאכל.

אני מאוד שמחה שיצא לי לעשות זאת, שהרי בנומה אני מחלטרת כטבחית, וזה מה שטבחים עושים.

הפעם היחידה שראיתי משהו קרוב לזה, היה בשנה שעברה, כשקיבלנו ב״פרונטו״ יונים, באותו המצב בדיוק. 

זה מעניין, ואם שמים את העניין המנטלי בצד, יש חשיבות, לאדם המכין ומגיש מזון, להתעסק במזון, בחומר הגלם, מהמצב הבסיסי ביותר. 

לצוד, נגיד, לא הייתי הולכת.

 ״היי טוני, אתה מכין קינוח ליום האחרון שלנו בנומה?״
שאלתי את טוני. בחור פיני מקסים, שבמבט ראשון נראה כמו ילד, אבל כשמכירים אותו שתי דקות מבינים שהוא בעצם מפקד מלחמה. אבל מהמפקדים האלה, שהייתם הולכים אחריו באש ובמים. איש מיוחד ואהוב עליי מאוד.
״למה שאת לא תכיני קינוח לצוות?״ שאל אותי בן, הסו שף שאחראי על מטבח ההכנות.
רגע... באמת למה שאני לא אכין קינוח לצוות? הנה ההזדמנות שלי.
אז ביום שישי, הכנתי בראוניז לצוות. זה משהו קטן, זה משהו סמלי, הם היו ממולאים בשוקולד צ׳יפס בשלושה צבעים וחמאת בוטנים. אבל הם שימחו את כולם, וזה שימח אותי עד מאוד.
הייתי מאוד שמחה להכין פרויקט, לפרויקטים של ימי שבת, אבל לא עשיתי זאת. אז הרגשתי שאולי, איכשהו, בשבילי, הבראוניז מפצים על זה.

 יום שבת היה יום ארוך במיוחד, כמו תמיד. אמש, לא היו פרויקטים, כי ימים קשים וארוכים עוברים על כוחותינו.
אחרי שיצא המאמר של הניו יורק טיימס, יש המון עבודה. לא רק מבחינת סועדים במסעדה. יש הרבה עבודה מסביב, ורנה חוזר ומדגיש שכולנו שגרירים. כדאי ורצוי שנענה על שאלות, כי יש המון אי הבנות סביב נושא המעבר והשינוי של נומה.

רגע, מה? נומה נסגרת? מה הסיפור עם נומה?

אוקיי, אז אולי כדאי שנעשה סדר.

השבוע יצא מאמר ב״ניו יורק טיימס״, לו חיכינו כבר שבועות רבים וכולנו, צוות נומה, שמרנו בלב סוד.

הסוד הוא, שנומה, כמו שאנו מכירים אותה היום, בסוף שנת 2016, תיסגר. לא, לא לאלתר.

בינואר 2016, נומה תעבור לסידני, אוסטרליה לשלושה חודשים. לאחר מכן, יחזור הצוות לקופנהגן, והמסעדה תמשיך לפעול במתכונת הנוכחית עד סוף 2016.

בינואר 2017, נומה תעזוב את המיקום הנוכחי שלה, ותעבור למתחם הצמוד לשכונת כריסטיאניה בקופנהאגן. 

המתחם צפוי לעבור שיפוץ רציני, ובתוכנית חוות וחממות גידול, מתחם גדול יותר ומושקע יותר לצוות, ובעיקר - תפיסה אחרת של אוכל.

נומה תהפוך להיות מסעדה עונתית, המתרכזת בשלוש עונות:

קיץ - בו המסעדה מתרכזת בגדל ובצומח, בעצם תהפוך למסעדה צמחונית.

סתיו - או כמו שקוראים לו בסקנדינביה, ״עונת הציד״, בה כל מה שבא, ברוך הבא.

חורף - עונה בה הכל קופא, ואנו פונים אל הים, וכל מה שיביא עמו.

השינוי הזה דורש הרבה מאוד סבלנות. מהצוות, מהתקשורת, מהמבקרים, ממישלן, ובעיקר מאיתנו. אנשי התעשיה והלקוחות.

הרבה הולך לקרות בשנים הקרובות. הכל עוד מתעצב, הכל עוד באוויר. ייקח זמן עד שתהיה בהירות - מה קורה מתי, מתי נוכל לבקר, מתי נוכל לבוא לאכול. 

חשוב להמשיך לשאול שאלות, חשוב לדבר על זה, זו הסיבה שהמאמר והסרטון יצאו. חשוב לא להקשיב לשמועות, אלא לשאול את מי שיודע מה קורה. 

נומה אינה נסגרת. נומה עוברת. כדי להפוך לגרסה יותר טובה של עצמה.

כדי להביא את הבשורה הבאה באוכל. כדי להנהיג. כדי להשתפר.

זה לא צעד פזיז, זה ייקח זמן. ואין יותר נרגשת ממני, על שאני חלק מהדבר המטורף הזה.

אני מנסה לסכם שלושה חודשים ומבינה שזה חסר סיכוי.
אני מתפזרת. אני לא מצליחה להתמקד בדבר אחד. שלושה חודשים זה המון זמן, אבל זה עבר כל כך מהר. למדתי המון. כנראה, יותר ממה שאני מסוגלת להכיל כרגע. במהלך החודשים הקרובים, זה בטח ישקע יותר ויותר. זה יתבטא בכל מה שאעשה מעתה.
אני כל כך שמחה על ההזדמנות שניתנה לי. אני שמחה על האנשים שיצא לי לפגוש ולעבוד איתם. אני שמחה על החיבוקים שהחלפנו אמש. על התודות. על להיות חלק מהצוות הכי מדהים בעולם. הוא באמת הצוות הכי מדהים בעולם. על התחושה שאני חלק ממשפחת נומה. על שנלחמתי, ולא וויתרתי כשהיה קשה, והיה קשה.
התחלנו 12 סטאז׳רים. אמש, סיימנו ארבעה.
זה אומר המון.
אני רוצה גם להודות לכל מי שקורא את הבלוג הזה. לא פעם יצא לי להגיד, שהבלוג הזה, היה במקרה.
לפני שנסעתי לקופנהגן, החלטתי לכתוב לעצמי יומן. כדי לא לפספס את הניואנסים של החוויה המטורפת והאינטנסיבית הזו.
החברים שלי, המדהימים בתבל, רצו לדעת מה עובר עליי גם, וביקשו ממני לחלוק איתם. אז החלטתי לכתוב בלוג.
על הבלוג עשו שייר. אני לא מכירה אישית הרבה מהאנשים שקוראים את הבלוג ושולחים לי תגובות, אבל אתם מחזקים ואתם נפלאים. אני כל כך שמחה שיכולתי לחלוק את החוויה יוצאת הדופן הזו.

ביום רביעי הקרוב, מוצאי יום כיפור, אגשים עוד חלום, ואסעד בנומה.
לאחר מכן, אפרסם עוד פוסט, כנראה אחרון בבלוג הזה, על חוויית האכילה במסעדה, שבעיני, היא עדיין המסעדה מספר 1 בעולם.
עד אז, שיהיה לכולם שבוע מצוין, וגמר חתימה טובה.